לפני זמן מה צפיתי בסרט "יופי נסתר" בכיכובו של וויל סמית בתפקיד הראשי. הסרט עוסק במוות ושכול בצורה מעניינת, אך לא אכתוב על זה. באחד מהסצנות בסרט וויל סמית חושב שהוא פוגש ב"מוות" בדמות אישה בשר ודם. בסצנה אחרת הוא אומר למטפלת שלו: "מסתבר שהמוות היא אישה לבנה".
משפט זה הוא הרמז היחיד לכך שהכוכב הראשי בסרט הוא אדם שחור. מלבד הציון כי המוות היא "אישה לבנה", ולא פשוט "אישה" (מה שוודאי היה אומר אם הוא היה לבן בעצמו) לא ניתן לחשוד כי הדמות הראשית בסרט היא שחורה. לא במעמדה, בשפתה, במגוריה, במקצועה או בחבריה (שכולם לבנים). וויל סמית ששיחק בסרט את דמותו של מנכ"ל בחברה גדולה, הופיע לא בתפקיד אדם אפרו-אמריקני מן השורה, אלא בתפקיד הלבן האולטימטיבי. הסיפור של הסרט הוא הסיפור של דמות אותה משחק אדם שצבע עורו שחור, והסיפור הזה הוא לא על 'שחורים' בשום צורה ואופן.
אני חובב סרטים, ביניהם גם אמריקאים. אינני מקצוען או בקיא במיוחד בתחום, ואולי דווקא בשל נקודת מבטי, הליהוק הזה עורר בי תמיהה. לטקס האוסקר האחרון ניגשו סרטים רבים שהתעסקו בשחורים בארה"ב כקטגוריה חברתית, ושיחקו בהם שחקנים אפרו-אמריקאים. אך לא הסרט הזה. הסרט הזה עסק בנושא אוניברסלי (שכול) ושוחק על ידי שחקן שחור.
יצאתי לבדוק האם התופעה של שחקן שחור המגלם 'דמות לבנה' היא אכן נדירה. הבנתי שיש אמנם סרטים בודדים שאליהן לוהק שחקן שחור לתפקיד הראשי, על אף שבאותה מידה בדיוק היו יכולים ללהק שחקן לבן, וכמעט בכולם וויל סמית הוא השחקן הזה.
אפשר וודאי לשאול מדוע דווקא וויל סמית תופס את המקום של "פשוט שחקן" ולא "שחקן שחור", או איך ומדוע דווקא הוא חדר ללב ליבו של המיינסטרים בקרב הצופים. אך אני אנסה לגעת דווקא בדילמה סביב המשמעות של שחקן שחור המשחק דמות (כביכול) ניטרלית.
מצד אחד – השתתפות בהגמוניה התרבותית ושינויה
הגמוניה תרבותית היא צורת שלטון א-פורמלית ולרוב סמויה, המכתיבה באמצעים תרבותיים את הנורמות ואת אמות המידה למוסר או מצליחנות בחברה: את הראוי והפסול, הטוב והרע, המקובל, הנשאף, הזוכה להכרה והמושלך בצידי הדרך. אחד האמצעים העיקריים דרכם היא משליטה את הסדר שלה הוא הייצוג. חברה מתעצבת על ידי סמלים המייצגים את הראוי מבחינתה. סימנים מוסכמים, סיפורים, מושגים ודמויות הם סמלים כאלו. אנשים בשר ודם שנבחרים לייצג לעיני החברה את עצמה, בבמות ובשופרים המגוונים שלה, הופכים גם הם לסמלים כאלו.
מאחר ובכל חברה יש אנשים שונים – ממוצא כזה וממוצא אחר, צעירים, זקנים, יפים יותר ופחות, נשים גברים, בני לאום כזה או אחר, פליטים, מהגרים או מקומיים וכו' שאלת הייצוג הופכת להיות שאלה דרמטית באופייה של החברה: למי נותנים איזו במה, כמה זמן מסך ואלו נושאים מייצגים. אין זה מקרי שבפרסומות, המשווקות יותר מכל את הדמות האידאלית שאנו רוצים להידמות אליה (ולשם כך נקנה את המוצר המופיע על המסך) ממעטים לככב דרוזים בישראל. ההגמוניה, שרואה בעצמה ובמאפייניה את הטוב והנכון, נוטה לשים אנשים בדמותה כמייצגים ומסמלים את החברה עצמה. סרט על האדם "הרגיל", יטמיע בנו דימוי של מיהו האדם הרגיל האולטימטיבי בחברה הזו.
בתחילתו של הקולנוע האמריקאי לא נראו אנשים שחורים על המסך. הייצוג שלהם נעדר ממנו כפי שעניין היותם בני אדם שווים נעלם מעיניי מרבית האמריקאים. יותר מאוחר הם הופיעו במידה מועטה כייצוג של "הרע" או כייצוג של מי שתפקידו לשרת את האדם הלבן. משהמאבק לשחרור השחורים ולהשוואת מעמדם הגיע אל תחום התרבות, החלו להופיע שחקנים שחורים, בעיקר בסדרות, כדמויות משנה תחת כל עץ רענן. עדיין יחסי הכוחות ברורים: הדמות המרכזית היא לבנה, המשנית היא שחורה. בנוסף הופיעו סרטים בהם היו שתי דמויות ראשיות, אחת לבנה ואחת שחורה (גם שם היה זה וויל סמית הראשון למיטב זכרוני), אך גם בהם היתה הדמות השחורה לצד הדמות הלבנה, ולא להיפך.
במאה ה-21, בצורה מוגברת, החלו להופיע סרטים בהם השחורים הם הגיבורים הראשיים. יתרה מכך, הסיפור הראשי בסרט הוא הסיפור שלהם. עלילת הסרט היא סיפור על שחורים: על דיכוי השחורים, שחרור השחורים, מעמד השחורים, תרבות השחורים, גיבורי תרבות שחורים או תפקיד השחורים בחברה.
סימון דה-בבואר, באחת ההבחנות שהפכו להיות מעמודי התווך של המחשבה הפמיניסטית, הסבה את עיננו לאחד המאפיינים התרבותיים של החברה הפטריארכלית: ה-"ניטרלי" הוא תמיד הגבר וה-"אחר" הוא תמיד האישה. השפה העברית למשל מנציחה יחס זה בכך שלשון-הזכר חולשת על קהל מגוון מגדרית (נפוץ למצוא נשים המדברות על עצמן בלשון, זכר משום שזוהי צורת הדיבור הניטרלית).
בהשאלה לענייננו, לצד התופעה המבורכת שהחלו להופיע סרטים על שחורים, הם סיפרו את סיפורו של ה"אחר". הסרטים שסיפרו את סיפורם של בני אדם "ניטרליים" המשיכו לעשות זאת באמצעות דמויות לבנות, ושוחקו על ידי שחקנים לבנים.
העובדה כי וויל סמית משחק בסרטיו האחרונים דמויות 'ניטרליות', שסיפורן הוא לא ה"סיפור של השחורים", אלא סיפורן האישי-הבדוי של דמות ערטילאית, היא כיבוש הדמות הניטרלית – סמלו של המעמד השולט, בידי מי שעד היום לא יכלו לייצג אותה בשל מעמדם ושונותם.
וויל סמית ממגר את הגזענות והדעות הקדומות שיש על שחורים בארה"ב בכך שהוא חודר, במלא צבע עורו השחור, אל לב ההגמוניה בתרבות הפופולרית. הוא לובש את בגדי הדמות הראשית בהוליווד שבאה לספר לעם האמריקני, ולעולם כולו, מהו הראוי והיפה: שחור.
מאמר זה אינו עוסק בנקודה חשובה לא פחות והיא משמעות הייצוג המשתנה עבור קהל הצופים האפרו-אמריקנים. לדמויות שחורות שאינן סטראוטיפיות יש משמעות גדולה ביצירת מודלים לחיקוי עבור הצופים השחורים, שלומדים על עצמם, על מסוגלותם, על מקומם, עתידם ואפשרויותיהם בחברה בה הם חיים.
מצד שני – הפרטת והכנעת המאבק, וביטול הסובייקט הפוליטי
מן העמדה הרדיקלית יותר ראוי לטעון כי ה'אחרות' איננה עניין של צבע עור בלבד, אלא של יחס כוח כלכלי בעיקרו, אשר הזמנה אל מעגל המיוצגים לא תפתור אותו אלא תמסך אותו בלבד. שוב נשאל לרגע דוגמא נוספת מיחסי הכוח המגדריים: חברה פטריארכלית מעדיפה תכונות כוחניות ותכליתיות על פני תכונות פשרניות ובלתי-תכליתיות. לא משום שגברים בהכרח כוחניים ותכליתיים מטבעם וביסודם, ולא משום שנשים מכורח ביולוגי ניחנו בעדינות, הקשבה ואמפטיה, אלא בשל המקום שתפסו תכונות אלו במאפייניהם של המגדרים השונים לאורך ההיסטוריה בקרב ההגמוניה בעולם המערבי.
אך אם וכאשר, לאחר שינוי תודעתי, תאמין מרבית החברה כי נשים יכולות להיות לא פחות כוחניות ותכליתיות מגברים ותאפשר להן כניסה אל המקומות והתפקידים שאלו הם תנאי הקבלה אליהן, היא לא תחדל מלהיות פטריארכלית, אלא תשלים את מסע כיבושיהם של הערכים הפטריארכליים גם בתוך תחומו של המגדר הנשי. במצב זה הנשים יזכו לייצוג ונוכחות שווה בתוך עולם פטריארכלי בעוד היסודות 'הנשיים', מאפייני העומק של המגדר הנשי, שהיו יכולים לחתור תחתיו – הושתקו, נאלמו וקיבלו על עצמם של שליטתם הבלתי מעורערת של ערכי ומאפייני המגדר הגברי.
בהיקש לא ישיר ובלתי מדויק ניתן לטעון כי לשחורים בארה"ב, כקבוצה וכמעמד, יש מאפייני עומק שונים מאשר לאדם הלבן ביבשת הזו. שההיסטוריה שהם סבלו, וההווה שרובם עוד סובלים, ייעד להם תפקיד – תפקיד פוליטי.
השחקנים השחורים – שחקני הקולנוע, הטלוויזיה והכדורסל, המפורסמים והמצליחים שביניהם, הם היוצאים מהכלל המעידים על הכלל. הרוב המכריע של השחורים לא יכול להתחלף עם האדם הלבן הממוצע באמריקה מבלי משים, כפי שעושה במיומנות וויל סמית. הם עוסקים בעיסוקים שונים מן האדם הלבן, נאנקים תחת מצוקות שונות ורחוקים מלאכלס בהמוניהם את מעמד הביניים האמריקאי. זירת המאבק שלהם על ייצוג שווה, היא רק אחת הזירות בתוך המאבק לחיים שווים, ליכולת השתכרות שווה, לגורל שווה לזה של אלו שהביאו אותם למדינתם לפני כמה מאות שנים.
ייתכן שהשחורים בארה"ב יכולים וצריכים לא רק להתקבל כשחורים לתוך ההגמוניה הלבנה, אלא לאתגר את אותה הגמוניה, ולהביא אליה את התרבות השחורה כשותפה שוות ערך, ואת העבודה השחורה כשוות ערך ושכר.
המאבק הזה, ככל מאבק, הוא מאבק פוליטי. הדמות השחורה, השחקן השחור, צבע העור השחור, מכיל מטען פוליטי. כמו ש'אשה' או 'זר' הם סובייקטים פוליטיים (ההגמוניה לעתים תכפה עליהם להיות אובייקטים). כמו שכל 'אחר' הוא סובייקט פוליטי, בעל משמעויות פוליטיות. הניסיון להפוך את הסובייקט ל-א-פוליטי, על ידי ביטול מאפייניו המעמדיים והתרבותיים הייחודיים של הסובייקט (כפי שראינו בסרט) תמיד מתקבל בברכה על ידי ההגמוניה, שכן הסובייקט זכה בכך לכיסא בשולחן אך ויתר בעבורו על עיקריו ובכך על כוחו הפוליטי שאיים על אותה הגמוניה.
האם תפקיד וייעוד פוליטי זהו עניין שראוי שיהיה נבחר וצריך להיות ממולא על ידי מי שמעוניין לשאת אותו על עצמו, או שהוא מחובתם של כל השחורים באמריקה שכל המתחמק ממנו יוקע כ'בוגד באחיו השחורים'?
האם סרטיו של וויל סמית יפריטו את קהילת השחורים לאלו שהצליחו להסתגל לעולם הלבן ולהיות בן דמותו רק בצבע שחור, ובכך גם ינטרלו את המאבק ויוותרו על הניסיון לשנות את החברה מן היסוד? או שהוא דווקא סדק בחומה שיאפשר לשחורים להרים את הראש מעל תקרת הזכוכית של הגזענות והקיבעונות, לצבור הכרה וכוח שאיתם יהיה ניתן לחתור לשוויון בר השגה במציאות?
תנועות מהפכניות, מן הרדיקליות עד לקונסטרוקטיביות והרפורמיסטיות, ודאי עוד יתלבטו ויחלקו זו על זו ב'שאלת הייצוג', שתופסת את קדמת הבמה בנושא שינוי חברתי במאה ה-21, בה אנשים מבינים את עולמם, יותר מכל, דרך המסך.
