עוד שלושה ימים תסתיים שנת 2017 ואיתה יעלמו כ-20 מיליארד שקלים של עודפי הגביה שיועברו להקטנת החוב הממשלתי. את ההחלטה להעביר את עודפי הגביה להקטנת החוב קיבל שר האוצר כבר לפני מספר חודשים. יותר נכון לומר כי ההחלטה היא לא לנצל את עודפי הגביה לשימושים אחרים וכנראה יעילים יותר, זאת מאחר והעברת עודפי הגביה להקטנת החוב היא ברירת המחדל של המערכת בהיעדר כל פעולה אחרת.

שר האוצר כחלון (משמאל) במסיבת העיתונאים בנושא רפורמה במיסוי, 11 בדצמבר 2017. לצידו מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד. כחלון נוהג להגיד שהוא מעוניין להשיב את עודפי הגבייה לציבור, אך המדיניות שהוא נוקט בה היא הפוכה. (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

כדי להשתמש בעודפי התקציב היה צריך שר האוצר לשנות את כלל מגבלת ההוצאה או לבצע שינויי חקיקה אחרים שיאפשרו את ניצול הכסף הזה בשנים הקרובות. לטענת אנשי האוצר, הקטנת החוב בכ-20 מיליארד שקל צפויה לחסוך כמיליארד וחצי שקלים בשנה על תשלומי ריבית לקופת המדינה. נניח לרגע בצד את העובדה שרוב הריבית הזו משולמת למעשה לאזרחי המדינה כתשואה על אג"ח המוחזקות בקופות הפנסיה ונתמקד בשאלה – איך היה ניתן לנצל את עודפי הגביה כך שהיו מניבים או חוסכים, בטווח הארוך, הרבה יותר כסף לקופת המדינה?

צמצום העוני

על פי מחקר שפרסם ארגון לתת לפני שנתיים, המשק בישראל מפסיד כ-48 מיליארד שקלים בשנה בגלל מימדי העוני הגדולים בישראל. הסכום הזה מורכב גם מההוצאה של מערכות הרווחה בישראל על סיוע לאוכלוסיות עניות, גם מהוצאה ציבורית על תופעות המתפתחות כתוצאה מעוני כמו פשיעה ותחלואה וגם מאובדן כושר ההשתכרות פוטנציאלי שנוצר בחברות עניות.

על פי מודל שהוצג באותו המחקר שנערך על ידי מכון ERI השקעה של כ-7.6 מיליארד שקלים בשנה למשך עשור (בעשור האחרון) הייתה עשויה לצמצם את מימדי העוני בישראל לרמה הממוצעת של מדינות ה-OECD ובכך לצמצם את ההפסד שנגרם למשק בכ-13.2 מיליארד שקלים בשנה. המדינה הייתה מרוויחה/חוסכת כ-5.6 מיליארד שקלים בשנה. גם אם רק חצי מהחיסכון הזה היה מתממש, עדיין מדובר בפי שניים מהערכת האוצר על החיסכון בתשלומי הריבית בזכות העברת 20 מיליארדי השקלים לכיסוי החוב.

נכים ופעילים במאבק להעלאת קצבאות הנכות חוסמים את כביש 2, אוגוסט 2017. כ-17 אגורות מכל שקל שיועבר כקצבה יחזרו מיידית לקופת המדינה כמע"מ, כיוון שבעלי ההכנסות הנמוכות משתמשים בהכנסות הנוספות לצריכה. הכספים ישמשו להנעת הכלכלה, וההחזר לקופת המדינה עשוי להגיע ל-90% מסך ההשקעה. (צילום: פלאש 90)

השוואת קצבאות הנכים לשכר המינימום

חודשים ארוכים מאז תפס מאבק הנכים את סדר היום הציבורי. רק בשבוע האחרון החלה הממשלה להתניע את המהלך להעלאת קצבאות הנכים באופן מדורג וחלקי. אם נצא מנקודת הנחה שמרביתם של הנכים משתייכים לשכבות הנמוכות, אלו שכל הכנסה שלהם מועברת ישירות לצריכה שוטפת, המדינה הייתה מחזירה לעצמה באופן מיידי כמעט כ-17% מההוצאה באמצעות המע"מ. בנוסף הכסף שהיה מועבר לצריכה היה גם מניע צמיחה ויוצר יותר מקומות עבודה ויותר פעילות במשק. כתוצאה מכך גם גדלות הכנסות המדינה. בעל המכולת מגדיל את ההכנסות שלו ומעסיק עוד עובדים. אלו בתורם מגדילים את ההוצאות שלהם ומגלגלים את הכסף הזה שוב לעסקים אחרים. לרעיון הזה, שהגדלת הנטיה השולית לצרוך מגדילה את הפעילות במשק קוראים 'מכפיל קיינסיאני', על שם הכלכלן שהגה אותו. על פי המודל הזה החזר ההכנסות לקופת המדינה יכול להגיע ל90% מההוצאה.

החלת יום לימודים ארוך

חוק יום לימודים ארוך חוקק כבר בשנת 1997. מאז נדחה יישומו של החוק הזה כל שנה. על פי הערכות עלות החלת החוק נאמדת ב 2-3 מיליארד שקלים בשנה. אחת ההשפעות המרכזיות של הארכת יום הלימודים עד השעה ארבע היא הגדלת שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה. קשה להעריך בדיוק מה תהיה ההשפעה הכלכלית של מהלך כזה על המשק, אך מחקרים שנעשו על מקרי מבחן שונים, מעידים על הקשר ההדוק שבין שיפור המענה החינוכי לילדים לבין יציאת אמהות לעבודה. אחד מהמחקרים הללו הוא מחקרה של ד"ר שלוסר מאוניברסיטת תל אביב שבחן את השפעתו של חוק חינוך חינם לגילאי 3-4 על תעסוקה של נשים, אמהות לילדים במגזר הערבי. המחקר הראה כי הארכת יום הלימודים הביאה לצמיחה חדה בהיצע העבודה של אותן נשים.

מעבר להשפעה שיש להחלת חוק יום לימודים ארוך על אפשרויות התעסוקה של ההורים וכתוצאה מכך על הפריון של העובדים במשק, שימוש נכון בשעות שיתווספו למערכת החינוך יכול לתרום להישגי התלמידים וליכולות המקצועיות של אותם ילדים בעתיד. בכל פעם שמדברים על רמת הפריון הנמוכה בישראל הסיבה הראשונה שמוזכרת היא רמת הלימודים והיעדר הכשרה מקצועית.

עשן מארובות תחנת הכוח הפחמית באשקלון. כמה תעלה למשק השקעה לחיסכון אינרגטי? וכמה תכניס השקעה כזו לאורך שנים? ולמעלה מזאת – כמה חיים תציל, או שאת זה לא רואים בשורת הרווח? צילום: חן ליאופולד/פלאש 90

חיסכון אנרגטי

ההתקדמות הטכנולוגית המשמעותית של השנים האחרונות בתחום החיסכון האנרגטי יכולה לחסוך לקופת המדינה מיליארדי שקלים, אם רק תשכיל הממשלה להשקיע בנושא. דוגמא אחת לחיסכון כזה היא המעבר לתאורת לד. בעוד שמרבית משקי הבית בישראל עברו מזמן לשימוש בנורות חסכוניות (קשה מאוד למצוא היום נורות ליבון מהסוג בו השתמשנו לפני עשור), רוב תאורת הרחובות והכבישים בישראל עדיין נעשית בנורות בזבזניות.

מעל מיליון גופי תאורה מוצבים ברחובות ובכבישים ועלות הדלקתם מוערכת בכ-400 מיליון שקלים בשנה. מעבר לשימוש בתאורת לד יחסוך לקופת המדינה כמחצית מעלות החשמל. זו רק דוגמא אחת. דוגמא נוספת היא מימון מעבר של התחבורה הציבורית לחשמל (היום נוסעים בכבישי ישראל אוטובוסים בודדים המונעים בחשמל ורק קו הרכבת החדש מתל אביב לירושלים מתוכנן להיות חשמלי). התמריצים שהמדינה נותנת לאזרחים המעוניינים להתקין מערכת סולארית לייצור אנרגיה מתחדשת הם בגדר בדיחה. מהלך משמעותי ואגרסיבי שכולל השקעת משאבים בתחום החיסכון האנרגטי והאנרגיות המתחדשות יכול לחסוך למדינת ישראל מיליארדי שקלים בשנה.

שיקום מערכת הבריאות

מערכת הבריאות בישראל סובלת מתת תקצוב כרוני. הצפיפות במחלקות בתי החולים פוגע בטיפול בחולים ומייצר תורים ארוכים לניתוחים. כתוצאה מכך מתארכים ימי האשפוז והמשק מאבד המון ימי עבודה. הצפיפות הזו גם גורמת להתרחבות התופעה של הדבקות במחלות זיהומיות בזמן האשפוז. במקרים רבים, זמן ההמתנה הארוך לטיפול מביא גם להתדרדרות במצבם של החולים וכך מחלות פשוטות מתדרדרות ומסתבכות. דו"ח של ארגון הבריאות העולמי ממרץ 2005 קובע כי מערכת בריאות מתפקדת היטב שמצליחה לתת מענה איכותי לחולים ואף לפעול למניעת התפשטות מחלות תורמת לשגשוג כלכלי של המשק. השקעה נכונה במערך הרפואה הציבורי יכולה להביא בטווח הארוך לחיסכון אדיר, הן בתוך מערכת הבריאות והן בנזקים הנגרמים מאובדן ימי עבודה לטובת תחלואה מיותרת.

השקעה במערכות החינוך, הבריאות, הרווחה והסביבה ותפיסה שלהן כמחוללי צמיחה פוטנציאלים יכולה להזניק את הכלכלה הישראלית. השקעה נכונה היום תחזיר את עצמה במונחים של פריון, צריכה והכנסות המדינה ממיסים תוך זמן קצר. אבל ההבדל החשוב ביותר בין השקעה בשירותים הללו לבין הקטנת יחס החוב-תוצר טמון במה שקורה מעבר למספרים. בעוד שהקטנת יחס החוב-תוצר לא משפרת את רמת החיים בישראל, השקעה בשירותים הציבוריים תעלה אותם בצורה שהאזרחים ירגישו במהירות.

אנשי האוצר ואלו התומכים בהורדת יחס החוב-תוצר כברירת מחדל, נוהגים להסביר כי יצירת גרעון תקציבי היא למעשה העברת הנטל לדורות הבאים. האמת היא ששחיקת מערכות החינוך, הרווחה והבריאות בישראל, הפיגור בתשתיות התחבורה והיחס לסביבה הם הגרעון האמיתי שאנחנו משאירים לילדנו. אם נשאיר להם פה מדינה מתוקנת עם שירותים ציבוריים מתקדמים ופערים כלכליים נסבלים, אז הם ידעו להסתדר גם עם יחס חוב תוצר של 70%.