זהבה גלאון בראיון במגזין 'ליברל' (גיליון דצמבר 2017): "מרצ לא תהפוך למפ"ם. מצביעי מפ"ם מתו. אפשר למצוא אותם בבית קברות. מפ"ם לא יכולה להביא מנדטים. אנחנו המציאות החדשה. יש כאן קרב על שתי תפיסות. הם רוצים מרצ הרבה יותר סוציאליסטית וסגורה. אני רוצה מרצ שמדברת על סיום הכיבוש, זכויות לחילונים וזכויות אדם."

סוף סוף גלאון חושפת את שורש המחלוקת במרצ – ויכוח על שיטה. לא שיטת בחירות אלא שיטה כלכלית: ליברליזם שבע ונאור בעיני עצמו נוסח שנות ה-90, למול תפיסה סוציאליסטית, שיונקת מהשמאל ההיסטורי אולם היא נטועה במחאה החברתית של 2011 ובמידה עמוקה יותר, בגלי השבר שאחרי המשבר הכלכלי העולמי ב-2008.

הבשורה נוסח גלאון "מקום לחילונים וזכויות אדם" איננה חדשה, איננה מרעננת ובוודאי שאין בה כל תמורה אלקטורלית. היא נראתה רלוונטית אי שם, במחצית הראשונה של הניינטיז, כשכולם האמינו בקץ ההיסטוריה. אולם מאז הציבור מאס בסוג הזה של "שמאל" שהוא חלק מהשיטה וממשמריה. שמאל שמפריט, שמאל שעושה מיקור חוץ, שמאל שמתפשר על זכויות עובדים, שמאל שעוסק במחאה אסתטית ריקה ולא בשינוי המציאות. שמאל שעוסק בהצהרות ולא בחיים עצמם. המיאוס הזה הוליד את סנדרס, וקורבין, את תנועות ה-occupy בארה"ב, מחאות ענק בספרד וצרפת ואת המחאה החברתית בישראל.

אז לא, זהבה, מצביעי מפ"ם לא מתו: הם בני 20 ו-30. רובם לא שמעו על מפ"ם אבל הם יודעים שאין להם בטחון תעסוקתי, שהמשכורת שלהם לא מספיקה לכלום ובטח לא לדירה, שהם עובדים יותר מדי שעות ומשלמים שכר דירה גבוה מדי. שמאל שלא ידע לגייס אותם, שמאל שלא ידע להתייחס לבעיות היום-יומיות של אזרחי ישראל – הוא לא שמאל ראוי לשמו.

הניסיון להפריד בין צדק חברתי לשלום, הוא נחלתם של קבוצה קטנה של אנשים, לרוב שבעים מאוד, לחלקם אולי יש פנטהאוז ברוטשילד או מיליוני שקלים בבנק. עבור כל השאר – אין טבעי מהחיבור בין הדרישה לצדק חברתי ושלום, בין זכויות עובדים לזכויות אדם, שהרי הבסיס הרעיוני, שוויון ערך האדם, הוא זהה.