יום שישי האחרון של שנת 2017, אני עולה על קו 430 מברך את הנהג לשלום ואחרי ארבעים דקות נסיעה יורד באמצע הדרך בצומת עדי. היעד שלי הפעם היא העיר שפרעם. חטא היוהרה או יותר נכון ה"אני סומך על האינסטינקטים שלי" פעל יותר מדי וכך, לאחר חצי שעה של הליכה בשני רחובות מרכזיים, מצאתי את עצמי בצד השני של העיר, לא רואה מגרש ולא נעליים, הרגשתי שהג'י פי אס הפנימי עשה פה מעשה בגידה.
[mappress mapid="212"]
לאחר שלוש דקות של חשיבה, חזרתי לבראשית ושבתי על דרכי לתחנת האוטובוס הקרובה בחניון שפרעם, שם עליתי על קו 1, אשר עובר בכל העיר. כלי התחבורה הוא הכלאה בין מונית שירות למיניבוס טיולים. מיד כשהתיישבתי, הנהג שבכניסתי ביקשתי ממנו שיעדכן אותי כשמגיעים למגרש, מגלגל עלי עיניים, הנוסע הנוסף שואל איפה הקסדה שלי למקרה שיעופו אבנים ביציע ורק אחמד מביט בי בעיינים בוהקות כשותף לפשע ואומר ספק לוחש, "אני אראה לך איפה המגרש, אני גם הולך". ירדנו בתחנה המיועדת, נרגשים, הצטרפו אלינו עוד שלושה חברים של אחמד, שהראו בקיאות בכל הנעשה בליגה א' צפון וישר סיפרו מה הייתה התוצאה במשחק האחרון מולם, ידעו באיזה מקום הם בליגה ושאלו אם ראיתי את התקציר של המשחק האחרון שלהם מול בית שאן. התשובה היא לא.
המגרש בשפרעם מתאים לשנות ה-80, קופת כרטיסים שהיא בעצם חור בקיר, יציע בטון בלי כיסאות וגדר גבוהה שבשביל לראות משהו באיכות טובה אתה חייב לעמוד. בתחתית היציע עמד לו אדם עם שני סירים של בישול ביתי ומכר ערמונים חמים ופול בתוך קופסת פלסטיק, תוך כדי הוא מפזר עליהם באומנות קצת תבלין מקומי וסוכר לחידוד חוש הטעם. בנוסף היו לו שקיות פופקורן לנשנוש קליל, שנחטפו מהר.
המשחק היום מפגיש את הפועל שפרעם שעלתה השנה לראשונה מליגה ב' מול הפועל באקה אל גרביה, שתיהן במרכז הטבלה של ליגה א' צפון. האווירה ביציע המקומי חגיגית היום, מכל החיבוקים והנישוקים מסביב עושה הרושם שהמון זמן היציע לא היה כל כך מלא. מואטז שישב לידי החליט לפתע לשפוך את מה שעל ליבו: "הכל גזענות, תראה כמה קבוצות מהמגזר יש בליגות א', ב', ג' אבל בלאומית קצת, בליגת העל רק אחת, יש פה אפליה בחלוקת הכספים". מואטז ממשיך ומספר ששפרעם היא עיר של כדורגל, עלי חטיב גדל בעיר ואיתו גם פיראס מוגרבי ועאהד אזעם, זה משחק שאנחנו צריכים להביס בבית 0:3.
השריקה למחצית הגיעה, בהליכה ביציע, פגשתי את אחמד מקו 1, שאפילו הוא השתעמם ושיחק איזה משחק של כבשים בפלאפון. פתאום אני שומע צעקה: "אתה, מי אתה?" חמודי שקודם הוא ועוד שלושה אנשים קראו לי 'המשקיף', ניסה להבין מה אני עושה פה. אחרי חילופי מילים הוא אמר שזו פעם ראשונה שהוא פוגש אוהד כדורגל שלא אוהד קבוצה ומוכן כך סתם לטייל בחרבי המדינה, אחר כך הוא דאג שכל מי שיושב מימינו ומשמאלו יכיר את ה'תופעה'. לשמחתי הוא הציג אותי גם לשחקן בני סכנין פיראס מוגרבי. פיראס היה חביב ודיברנו על הקסם והקשר שאני מזהה בין אנשים לכדורגל ולמה אני מעדיף ליגה א' על ליגת על. חמודי היה מבסוט ונפרדנו בכיף של כבוד.
המחצית השנייה של המשחק החלה, ההתמקמות שלי ב'אולטרס' האדום הייתה מוצלחת, הדגלים, התופים והעידוד הנהדר מצד המקומיים הפיח בי חיוכים לצד משחק די משעמם על כר הדשא. בשיחה עם חברי ה'אולטרס' גיליתי שהמועדון קם מחדש לפני עשור, שיש עשרות אוהדים שמלווים את הקבוצה למשחקי החוץ ושקיימת יריבות עם מכבי שפרעם היריבה העירונית שמשחקת בליגה ב'. "אנחנו הקבוצה של העם" אומר אחד מהם, רוב העיר אוהדת הפועל, מכבי זה של פעם.
על המגרש התוצאה עדיין תיקו מאופס שערים ומתחילים להריח את סוף המשחק. עימראן, בן 20, לבוש באדום חגיגי מבקש ממני כל כמה דקות לבדוק מה השעה. "אין עלי פלאפון", הוא בסוף המשחק חייב לרוץ לעבודה במרכז המזון בנצרת שם אסור להם להיות עם פלאפונים, בינתיים הוא מלמד אותי את שירי הקבוצה בערבית, שרק מתחזקים בדקה ה-85 כאשר המחליף מספר 10 חאלד מונדייה מבקיע את גול הניצחון לטובת שפרעם 0:1. עימראן מבקש ממני את הפלאפון שוב, הפעם כדי לעדכן את אבא שלו בכיבוש הגול.
השופט שרק לסיום המשחק, אחד האוהדים מעניק לי חבילת דפים חתוכה ומבקש ממני לזרוק אותה לאוויר יחד עם כולם ברגע שהוא ייתן סימן. כילד נרגש, אני מרגיש עכשיו אחד מהחבורה, קפוצ'ון כמו שלהם ואני מסודר. אחרי הכבוד שהאוהדים העניקו לשחקנים שעל כר הדשא יצאתי מהאצטדיון והרגשתי כמו בפרידה אחרי טיול ארוך עם החברים. מועטז צועק לעברי שאני 'הקמע', חמודי אומר שלום לא לפני שחבר שלו קורא "משקיף גדול הבאת את הגול", אחמד מנפנף במבוכה מתוך הרכב, ואני עומד בתחנה ומחכה לקו 1.
כעבור רבע שעה מגיע הקו ואיתו גבי הנהג, הקרוי על שם המלאך גבריאל. ניצחנו? הוא שואל. גבי הוא ערבי נוצרי, יליד העיר, ובשבע עשרה השנים האחרונות גם בעל מטע זיתים ליד הרדוף, שבדיוק מתלבט האם למכור או לא, מתלונן שלקבל החלטות זה אף פעם לא קל ומייעץ לי להיות בעל סמכות בחיי. הוא מתגאה בפניי ששתי הבנות שלו הן מחנכות בבית ספר, ויותר מזה שתיהן עוסקות בשפה, אחת מלמדת ערבית והשנייה עברית, זו ההצלחה האמיתית שלי הוא מספר.
נפרדתי לשלום מגבי והמשכתי ללכת עוד קילומטר עד שהגעתי לתחנה בצומת עדי, המתנתי לקו 430 כשלפתע הפריעה קריאה בשמי לבהייה שלי בפלאפון, זו הייתה משפחה שאני מכיר שזיהתה אותי ועצרה את הרכב, כך שהמסע הקסום בשפרעם הסתיים עם טרמפ עד הבית והפעם הרב-קו נשאר בכיס.
