במשרד האוצר צריכים להחליט: אם השוטרים הם עובדי מדינה לכל דבר ועניין, כפי שמשתמע מהצעת ההחלטה שפורסמה אתמול לקצץ להם את הזכאות לארוחות בימי עבודה ארוכים, אז אמורה להיות להם, כמו לכל עובד מדינה אחר, זכות ההתאגדות.

למעשה, הם אפילו לא צריכים להקים ארגון. אם הם עובדי מדינה – אמור לחול עליהם ההסכם הקיבוצי של עובדי המדינה, והם אמורים להיות מיוצגים במסגרת הסתדרות עובדי המדינה, יחד עם הזכות להקים ועד עובדים ארצי ולשאת ולתת על תנאיהם.

לא מאתמול חוגגים באוצר על שתי החתונות. מצד אחד, לערער על מעמדם של שוטרי ישראל, שבמציאות מוכת הטירור עומדים לא אחת בקו הראשון, כעובדי שירותי הביטחון הזכאים לתנאים זהים לאלו של חיילי הקבע (על ידי הניסיון לצייר אותם כעובדי מדינה). ומהצד השני, מניעת זכות ההתארגנות והשביתה, גם אם מוגבלת, (על ידי הטענה כי יש בכך סיכון ביטחוני).

תוך התעלמות בוטה מהחלטת הממשלה בנושא, מפלים את השוטרים בשכרם מזה כעשור מול מקביליהם המשרתים בצה"ל. גם על קביעת בית הדין לעבודה כי יש לשלם להם את תוספות השכר שלא קיבלו – ערערה המדינה, וכעת האוצר עושה ככל יכולתו למשוך זמן ולהמנע מתשלום חובו לשוטרים ולסוהרים המוערך בשבעה מיליארד ש"ח.

דה-פקטו, המדינה לא מתייחסת לשוטרים ולסוהרים כאל אנשי כוחות ביטחון. מדוע אם כן מונעים מהם את זכות ההתארגנות? כששאלנו זאת את הממונה על השכר באוצר הוא הסביר לנו שבאופן כללי צריך לצמצם את זכות ההתארגנות והשביתה במשק הישראלי. ואולי זו סיבה נוספת בגללה כדאי שהציבור הכללי יתעניין ויהיה מעורב במאבק הזה – שמסמן את המגמה הרצויה מבחינת האוצר. נראה שהמדינה התאהבה ברעיון של עובדים ללא זכות ההתארגנות, ופועלת להרחיב את המודל גם על לוחמי האש, ובהמשך אנשי חברת החשמל, הנמלים, ואולי עוד נגיע גם לחברות הפרטיות.

חשוב לזכור, ההחלטה להצמיד את שכרם של השוטרים והסוהרים לשכר חיילי הקבע נתקבלה בשנת 1979 – במקביל להחלטה לאסור עליהם להתאגד. מאז, חלה מהפכה פסיקתית שהרחיבה מאוד את זכות ההתאגדות בישראל, וייתכן מאוד שאותו החוק כבר לא יעמוד במבחן בג"ץ. אבל כל עוד לשוטרי ישראל ולסוהרים אין ארגון עובדים שייצג אותם מול המדינה, וייאבק עבורם – הפגיעה המתמשכת בתנאיהם היא בגדר "הרצחת וגם ירשת".