הלבטים ממה להתחיל את הפוסט השני מתרבים. הרי רוב הסיכויים שאיני מכירה אותך ואם כן, שתי אופציות, או שהיית בסביבתי בשלב כזה או אחר של הדיכאון או שהכרת אותי רק לאחריו. אני מציינת את ההיכרות בינינו וגם את הזרות כי החלטתי הפעם להכניס אותך לתוך תוכה של התקופה החשוכה ביותר בחיי. החשיפה הזו עלולה לעורר בך רגשות שונים, כלפי וכלפי חוויות אישיות שלך. אשמח לשמוע מה על ליבך, מה צף בך. זה ייתן לי ביטחון להמשיך לחשוף ולדעת שכמו שאיני רוצה להיות בתחושות הללו לבד גם לך יש עם מי לחלוק.

בימים הקשים היה לי את המזל שאי שם בעולם היה חבר שיכולתי לכתוב לו, לחלוק את הכל ולשמור על המרחק. ההתכתבות ההיא מאפשרת לי היום לעתים לחזור ולקרוא את אשר כתבתי ולראות את ההבדלים, את פירות התהליך רב השנים שעברתי. הקריאה שלהם היא קשה ומציפה בי כאב ועם זאת היא מחזקת, מעודדת, הרי אני כבר לא שם.

אני בוחרת כעת לתת לך לקרוא את אשר כתבתי באותם ימים במדויק, בלי עיבוד של פרספקטיבה, בלי התובנות שיש לי היום. את התובנות נשאיר לפוסטים הבאים. לרגע אחד אני מבקשת לאפשר לך להיכנס לתהום חוויית הדיכאון שלי במילותי אז.

22/1/12

"תשמע, הבנתי משהו היום, עכשיו, הלילה. אני צריכה אותך איתי בימים האלו, אני יודעת שאני דורשת המון, שזה קשה, שאתה רחוק, שאתה לא כל הזמן פנוי לזה. אתה חייב להיות מסוגל להגיד לי כשאתה לא יכול להכיל אותי ולא לחכות שאני אבין לבד. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותך עכשיו, לשחוק אותך עד דק. ולא, אני לא מרגישה שאני מאבדת אותך אבל נורא בקלות יכול להיווצר מצב של מנת יתר.

כל הסיטואציה שלי מחורבנת. אני שונאת את עצמי, אני מתביישת, אשמה, קשה לי לסבול את עצמי כרגע. כל רגע שאני מחוץ לחדר אני לובשת חיוך מדומה. מעטים הם אלה שאני באמת נותנת להם לראות מה קורה בפנים. אני פגיעה נורא עכשיו, כל טון, מבט, מילה שכאילו משדרת משהו על זה שאני לא בסדר ממוטטת אותי בשניה. הכנסתי אותך לזה, שאלתי שוב ושוב אם אתה יכול לזה, כן אני שואלת שוב. כן, אני זקוקה לחיזוקים."

**

23/1/12

"נראה לי שהתמונה שיש לך היא הרבה יותר נעימה מהמציאות. אז קח בחשבון שהתיאור שיבוא הוא מאוד מציאותי ומאוד לא נעים.

היום יום שלי מורכב ממאבק מתמיד לעשות דברים קטנים. לוקח לי שעות להחליט שאני קמה למלא לי בקבוק מים אחרי ששתיתי את הטיפה האחרונה, שלא נדבר על לקום להכין תה או לאכול.

אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהחלפתי מצעים, להתקלח התקלחתי ביום שישי לפני המפגש עם הפסיכולוגית כי כבר לא היה לי נעים, ורק המחשבה להוריד בגדים ולהתלבש מחדש מעייפת אותי. אני ממורטטת, מסריחה, הולכת לשירותים רק כשזה ממש בלתי אפשרי יותר להתאפק, החדר שלי נראה בהתאם, מדי פעם אני מוציאה כמה קערות שהתקשתה בהן הדיסה שהכנתי לעצמי, או משהו שמישהו אחר הכין.

הפעילות הכי משמעותית שאני עושה זה לשחק סוליטר בפלאפון. אני נמנעת מחברת אנשים כי מביך אותי להראות, כי אני לא רוצה שאלות, כי אני מתביישת בעצמי, כי אני לא רוצה לפגוש את עצמי בכלל, ומפגש עם אחרים מחייב מפגש עם עצמי, מעייף אותי ללבוש חיוך מזוייף.

וזה רק תיאור המצב הפיזי. אין בזה לא אומץ ולא חוזק. התהליך הכללי של החודשים האחרונים אולי.

התחושות שבפנים הן שאני נטל, שאני מכבידה על הסביבה, שאני מאלצת אחרים להיות שם ואולי הם לא מעוניינים בכך, שאני לא רוצה לעשות כלום, שום דבר לא מעניין אותי, דבר לא מרגש אותי, שאין בי מה לתת, שאני לא מצליחה לעשות כלום כמו שצריך, שאני שומטת אחריות, שאין לאף אחד סיבה לרצות בי או בחברתי, שהכל כבד, אפור, מדכא. שאין לי אויר, שאני לא סובלת את עצמי, שאני רוצה להתנתק כדי לא לחוות את הכאב העמוק הזה בנפש, שאני לא מבינה את עצמי, שאני מגעילה את עצמי, שסתם, הכל סתמי, חסר משמעות, שאני חסרת משמעות בעולם. שהכל חולף, שברירי, סופי. שרב האין על היש, שאין לי דבר להאחז בו מלבד עצמי וגם העצמי הזה שבור וחבול וחלש ונבול.

ואני רוצה אותך כאן, שתיתן לי בטחון ואני כל כך שמחה שאתה רחוק כדי שלא תפגוש את הגועל הזה, חסר התכלית, המאוס והמנוון. ואני רק חושבת על האפשרות שתהיה כאן וזה מפחיד אותי שזה ידחה אותך. הרבה יותר קל כשאתה רחוק. שאתה לא רואה, שאתה לא חווה את המציאות הזו על בשרך."

**

24/1/12

"התחושה שמלווה אותי מאתמול בלילה היא שבאמת אין לי מקום בעולם הזה, שאין כתובת, שאני לבד. אין לי מושג למי לפנות, למי להתקשר, למי לדפוק בדלת באמצע הלילה עם עיניים נפוחות ופנים אדומות. גם ככה אני מרגישה שאני דורשת יותר מידי.

שלא תבין לא נכון, הבנתי את מה שאתה אומר, שאסור לי להיות לבד עכשיו, אני יודעת את זה, אני מרגישה זאת כל דקה ביום ובלילה. אני עושה מאמצים רבים בכלל לתת למישהו להתקרב, לבנות אמון, לתת לעצמי לבקש יותר. ואני די גרועה בזה.

אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת למי לפנות. בודד לי ועצוב לי והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לעצור למישהו את החיים עכשיו. מספיק אני בהולד,  זהו"/

**

5/2/12

(הקטע הבא לא מתוך ההתכתבות אלא תרגיל לעצמי שעשיתי בזמנו)

" אני בדיכאון קליני, יש שיקראו לו חריף או מג'ורי. מה זה אומר שאני בדיכאון קליני? מתי זה בכלל התחיל? איך מרגישים "בדיכאון קליני"?

הדימוי שלי על המושג דיכאון קליני הוא של אדם שכל חייו בחשכה מוחלטת, שרק בוכה, מסתגר בפינה שחורה משחור, שנראה עצוב, מוזנח, שמנסה לפגוע בעצמו.

אני גם מסתגרת בחדר מוחשך, לעיתים בוכה, לפעמים עצובה, נדמה לי שאני לא נראית עצובה מן הצד ואני לא מנסה לפגוע בעצמי. דבר לא מהנה, אין לי מוטיבציה לקום בבוקר, ליצור, לעשות. הכל קשה.

פעולות בסיסיות נראות קשות משאת, דורשות כוחות נפש אדירים. מי חשב שבגיל 29 יהיה נראה בלתי אפשרי ללכת להתקלח בכוחות עצמי? מי חשב שבגיל 29 השירותים יראו רחוקים יותר מן הגלות? מי חשב שהצעד הקטן הזה מהמיטה למחוצה לה יהיה נדמה כמו טיפוס על האולימפוס? הלא כלום מהסיפור שאינו נגמר משתלט מבפנים. מעכל ומאכל כל זיק של תקווה, של רצון, של אהבה, של ביטחון, של יצירה, של משמעות.

חוסר משמעות. קליפת שום. ריק מוחלט.

3 דקות זה הזמן שבו אני מצליחה להתרכז בספר. 3 דקות זה הזמן שבו אני מצליחה להתרכז במסך טלויזיה/מחשב. 3 דקות קצרות. 3 דקות שיש סיכוי שבסופן בכלל לא אזכור מה קראתי, במה צפיתי או מה עשיתי.

3 דקות זה הזמן שאני מצליחה להימנע מלחשוב.

3 דקות בהן אני לא חושבת על חוסר המשמעות. זמן בו אין מחשבה על כמה אין בחיים, כמה רוצים בי או לא רוצים בי, כמה אוהבים או לא אוהבים, על מה לא עשיתי, על האשמה על מה שעשיתי או הזנחתי, אשמתי.

3 דקות בהן אני לא חשה כנטל ומעמסה על כתפיהם של אחרים, שאני שוכחת שהם מחוייבים.

3 דקות דקות שתמו… עכשיו הכל צף. עכשיו כל מה שצריך זה לשמור את הראש מעל המים."

ואחרי שחשפתי אותך על דפי הבלוג למילים ההן, מה שאולי לא ברור מההתכתבות הזו היא הכרוניקה של הדיכאון שלי. אני דיכאונית, כנראה שתמיד הייתי ותמיד אהיה (לא כל מי שחווה דיכאון סבל או סובל מדיכאון כרוני- בזה אגע בעתיד). לאורך שנותי הייתי דיכאונית במידות שונות, עתים בכלל לא בדיכאון. הדיכאון השפיע על האופן בו למדתי לחוות את העולם. הדיכאון, זה שאני קוראת לו התאום הסיאמי שלי לימד אותי לראות את עצמי ואת העולם דרך העיניים שלו, לפחד ממפגש לא ברור עם אנשים, לחשוב שבילוי איתי הוא סבל לאחרים, שהנאה היא פיקציה ושאני צריכה להחביא את האני האמיתית כדי שירצו להתקרב אלי.

הייתי בדיכאון בעצימות נמוכה הקרוי בשפה המקצועית דיסטמיה והיו לי אפיזודות של דיכאון קליני. עד האפיזודה האחרונה של הדיכאון הקליני, זו שהחלה בסוף 2011 ונמשכה כ-9-6 חודשים לא אובחנתי. מוסכם על ידי כל הגורמים המקצועיים שבמשך 5 השנים שקדמו לאפיזודה זו הייתי בדיכאון בעצימות נמוכה ולפניו היתה אפיזודה קצרה של דיכאון קליני שלא טופל. מה שקדם לכך, לא ניסינו להגדיר. ומה שקרה מאז זה תהליך ההחלמה וההתמודדות שלי, תהליך יום-יומי, מאתגר, מחזק ומחייה, תהליך ההיפרדות והפרידה מהתאום הסיאמי שלי.

על המשמעויות של זה אנסה להרחיב בפוסטים הבאים,

מחכה לתגובות.