כאשר עיריות אחרות דנות ומעצבות את תקציביהן, הנושא אינו מגיע למהדורות החדשות, אך כאשר מדובר בבירת ישראל, שאלת תקציב העיר מתמקמת בראש סדר העדיפויות הלאומי, גם אם מדובר בבמה לראש העיר לנהל קמפיין בחירות לראשות העיר או לראשות הליכוד.
מה חסר?
למרות גידולו המבורך של מענק הבירה עליו נאבק ברקת בשנים האחרונות, סובלת ירושלים מזה עשורים מתת השקעה חמורה בתשתיות הבסיסיות ביותר שלה. כנראה שלא יימצא ירושלמי אחד, וודאי שלא תושב מזרח העיר, אשר יאמר בלב שלם שראש העיר ומדינת ישראל עושים כל שביכולתם כדי להפוך את ירושלים למקום טוב יותר, עבור כל תושביה.
ההורים בעיר נאבקים מול המדינה כבר למעלה מעשור על בנייתן של כ-3,000 כיתות לימוד החסרות בעיר, רובן ממוקמות במזרח העיר אך גם לחינוך החרדי חסרות כ-800 כיתות. בשנים האחרונות הגיע המאבק עד בג"צ, שפסק שהעירייה תחויב לשלם להורים אשר ייאלצו לשלוח את ילדיהם לחינוך הפרטי, מכיוון שהעירייה לא מאפשרת להם ללמוד בחינוך הציבורי. למרות דחיפות הבעיה, המדינה לא תומכת בעיר ישירות אלא באמצעות אישורו שנתן שר הפנים אריה דרעי (ש"ס) לעירייה לקחת הלוואה על סך מילארד שקלים מבנק לאומי לבניית 1,000 כיתות לימוד חדשות. מאיזה כסף ומתי ייבנו 2,000 הכיתות החסרות? אין איש יודע. כיצד העיר הגדולה והענייה בישראל תחזיר את הכסף עם ריבית בעתיד? אף אחד לא שואל, ואולי עדיף כך. הרי סביר להניח שההשלכות של החלטה זו יפלו על כתפיו של ראש העיר הבא, או זה שאחריו. העיקר שבאוצר מרוצים.
המחסור החמור בכיתות במזרח העיר, אשר הוזנחה על ידי ממשלות ישראל מזה 50 שנה, הוא רק קצה בעיותיה של העיר. אמנם תחת שלטון ברקת זכתה העיר לתוספת תקציבית ברוכה, גם אם צנועה. מתנ"סים חדשים נבנו, כיתות לימוד חדשות הוכשרו, וועדות ביקשו להסדיר בנייה לא חוקית במקום להרוס. נראה שראש העיר, גם אם לתקופה קצרה, למרות מיקומו בצד הימני של המפה הפוליטית מדינית, בחר לא להתעלם מההזנחה הפושעת של מזרח העיר (לפחות זו שבתוך תחומי גדר ההפרדה). עם זאת, גם היום עדיין לא אושר אף מתווה בנייה ותכנון לעיר המזרחית, וגם זה שהיה קיים ונועד להיטיב עם תושבי עיסוואיה, בוטל על מנת לשרת את הרחבת פארק מורדות הר הצופים שבשימוש יהודי העיר. במזרח העיר אין פארקים, אין מרחבים פתוחים, אין כבישים, והביוב, במקומות מסוימים, זורם ברחובות.
מערב העיר, לפחות זה שאינו מאוד עני, סובל בשנים האחרונות מקיפאון (מלבד הרחבת פרויקט הרכבת הקלה), וזה ניכר היטב במלחמות החוזרות ונשנות בשנים האחרונות בין השבטים בעיר סביב השכונות המעורבות – קרית יובל, גילה, רמות. חילונים נגד חרדים. דתיים לאומיים נגד חרדים. כולם נאבקים על מקומם במרחב ההולך ומצטופף, מכיוון שהעירייה והמדינה לא מוכנות לתכננן הרחבה לשכונות העיר. דיור ציבורי איכותי לא נבנה, והשכונות העניות רק זוכות לפרויקטים של פינוי בינוי. המהלך הזה, גם אם יישפר את חזותה של העיר ויוסיף לה דירות חדשות, לא מייצר פתרונות דיור זולים, זה פשוט מרחיק את העניים למקום אחר, השם יודע לאן.
תקציב חדש, בעיות ישנות
גודל התקציב מהווה סמן לשאלה האם המדינה והעירייה מתכוונות ברצינות לטפל בבעיות החמורות של העיר. לקראת תקציב 2018 דרש ברקת מהמדינה מעל למילארד שקלים. אחר כך הוא הסכים להתפשר על 800 מיליון. האוצר, בתגובה, הסכים ל-525 מיליון שקלים ודרש מהעיר 'תהליכי התייעלות'. האופוזיציה בעיר וחלק מחברי הכנסת ביחד עם התקשורת, התנפלו על ברקת בטענה שהוא מעדיף לבזבז את כספי העירייה על פסטיבלי ענק נוצצים כמו מירוץ פורמולה, מסיבות רחוב ענקיות וכו' במקום על מה שנחוץ באמת.
אולי יש טעם בביקורת הזו, בעיקר בשאלה האם האירועים הנ"ל מתאימים לאופי הייחודי של העיר, אך לא בטוח שאלו הן החלטות הכלכליות החשובות. העניין כאן הפוך – ברקת מזהה נכון את מצוקות העיר, בעיקר בתחום תעשיית התיירות, שכן העיר פצועת הפיגועים חייבת למשוך אליה תיירים וישראלים, הרבה ועכשיו. המהלכים האלו של ברקת וודאי עוברים את ביקורת כל הוועדות העסקיות, בלי להתייחס לזה שההוצאות עליהן הן זוטות לעומת ההכנסות הצפויות, ועל כן הביקורת הזו תמוהה, או לפחות משנית. אז על מה באמת ראוי להעביר ביקורת?
אלו הם המספרים הרשמיים מהשנים האחרונות: 46.5% מתושבי ירושלים חיו בשנת 2015 מתחת לקו העוני, והיא עדיין נחשבת לאחת הערים העניות בארץ. בקרב היהודים, עמד בשנה זו אחוז התושבים החיים בעוני על 26.6% ובקרב הערבים על 78.5%. מנתוני דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי, עולה כי 83.4% מהילדים הערבים בעיר חיים מתחת לקו העוני.
נכון, תמיד אפשר להכות בחרדים ולטעון שהם אשמים בעוניים (על ערביי מזרח העיר כבר אף אחד לא טוען את זה פרט לציניים ביותר). נכון, רק 51.8% מתושבי ירושלים משתתפים בכוח העבודה, לעומת 64.1% בכל המדינה, אך יחד עם זאת יש לזכור ש-67% מתושבי ירושלים בגילאי העבודה העיקריים (25-64) כן השתתפו בכוח העבודה ובקרב היהודים עמד אחוז ההשתתפות בעבודה על 77% ובקרב הערבים על 51% (רק 21% מהנשים הערביות בעיר עובדות) כך שנראה שכחלק ממגמות לאומיות, בעיית תעסוקת תושבי העיר תצטמצם בשנים הקרובות. שיעור הגברים החרדים המשתתפים בכוח העבודה בעיר עלה, והוא עומד היום על 56%, הרבה בזכות מערכי הכשרה ייעודיים לאוכלוסיה החרדית. יש לשער שעם התפתחות מערכת השכלה לנשים ערביות, במידה והמדינה תרצה להשקיע באחת כזו, יתאפשר ליותר נשים ערביות לצאת לשוק העבודה. אך השאלה החשובה כאן, אותה שאלה שהמנהיגים והעיתונאיים הכלכליים לא רוצים לשאול – היא כיצד ייראה שוק העבודה הזה.
ע"פ פרסום 'כאן כלכלי' ברקת מטרפד את הקמתו של אזור תעשייה חדש לעיר (גבעת שאול ד') וזאת בעקבות סיבות פוליטיות. ברקת חויב ע"י המדינה להקים את אזור התעשייה עם קבלת 'מענק הבירה' בשנה שעברה, במטרה למשוך תעשיית הון לעיר ממנה אפשר יהיה לגבות ארנונה. ברקת, כמו רבים מקברניטי המדינה, מאוהבים בתעשיות 'עתירות הידע' ועל כן כנראה לא תהיה להם בעיה לוותר על מפעלי טבע שייסגרו בעתיד בעיר או כל מפעל שאינו 'עתיר ידע' מבחינתם.
מאז אביב 2015 זוכה העיר לשנתיים של שקט יחסי, אך השקט הוא זמני. רמת המתיחות בעיר עלתה שבעתיים מאז הכרתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בעיר כבירת ישראל, וכנראה שהמתיחות הבטחונית רק תעלה אם וכאשר תעבור השגרירות מתל אביב, במעלה כביש 1, לבירה. המצב הזה משליך ישירות על הציפיות של כלל המשקיעים הכלכליים והפרנסים של העיר. החל מיזם ההיי-טק שיחשוב פעמיים לפני שיביא עסק בינלאומי לעיר, דרך הפקיד שלא יזדרז להחזיר משרד ממשלתי כלשהו ממיקומו הנוכחי באזור המרכז (כפי שהחוק מחייב אותו) וכלה באחרון בעלי החנויות, המלונות ומדריכי התיירים.
ירושלים על ראש תקציבנו
בשנה שעברה ברקת הצליח להגיע להסכמות על גובה מענק הבירה מול שר האוצר, משה כחלון, ישירות. השנה נראה שכחלון וויתר לחלוטין על העניין, מסיבותיו שלו, ויו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, נאלץ להתערב במטרה שברקת לא ייפטר מעל 2,000 מעובדי העיר המאוגדים בהסתדרות. אלו הם המנקים, נותנות השירות במוסדות העירייה, עובדי הרווחה החינוך והבריאות של העיר – החמצן, הלחם והמים של העיר. מעל מהלכו החצוף של ברקת, בשימוש שעשה בחיי העובדים כקלף מיקוח מול האוצר, צריך להתנוסס דגל אדום.
ספק רב אם ברקת מתכוון לממש את איומו (וזו לא הפעם הראשונה), הוא יודע שבסוף הוא יקבל את רוב מה שירצה. אך כנראה שהספקולציה הזו כלל לא משנה, לתושבות ותושבי ירושלים נמאס לריב אחת עם השנייה, נמאס לריב עם העירייה, נמאס מחוסר ההשקעה, חוסר החשיבה וחוסר התכנון של הנהגת העיר והמדינה. ובעיקר נמאס מכך שחוסר ההשקעה הזה מלווה תמיד בססמאות גרנדיוזיות על 'עוצמתה' של העיר.
עם זאת, האמת צריכה להיאמר. יש מעט מאוד שראש עיר אחד יכול לעשות בעיר בה רק היקף הסכום המשוער הנדרש להשקעה במזרח העיר, כדי שהמצה ישתווה להיקף ההשקעה במערב העיר, עומד על מעל ל 8 מילארד שקלים. כדאי לקברניטי מדינת ישראל להחליט באופן מודע לשנות את הפרדיגמה ולהבין שירושלים זקוקה להשקעה תקציבית ציבורית רצינית בתשתיות, בתעסוקה, ברווחה, בחינוך ובבריאות – וזאת כדי שבירת ישראל הנצחית תישאר עיר שבה כל שבטי ישראל ירצו להמשיך לגור בה – ולא רק פוסטר להתהדר בו מול אומות העולם ברגעי משבר.
