אחת הביקורות שקראתי על שעה אפלה טענה שמדובר בדרמה מיושנת ומנומנמת שנועדה לחיזוק הפטריוטיות האנגלית. בעיני זה דווקא סרט דינמי מאוד, דרמה ייחודית, שנעשתה בכלים קולנועיים טהורים שלא נזקק להפעים את הצופה באפקטים של "שר הטבעות" או "מלחמת העולמות". פשוט שימוש בתסריט מצויין, ומעל הכול משחק ובימוי מעולה, סובטילי מתוחכם כמיטב המסורת של הדרמה הבריטית, הממסמרת אותך אל הכיסא במשך שעתיים. עדיין אין תחליף לכל אלה.

מבחינה תמטית הסרט מנתח, באיזמל חד, את תהליך קבלת ההחלטות של וינסטון צ'רצ'יל ראש הממשלה האגדי של בריטניה, במהלך התקופה הקריטית של מחלמת העולם השנייה. כך מעניק לנו הסרט שיעור מאלף בהיסטוריה, פסיכולוגיה, ופסיכולוגיה של ההמונים, חקירה לעומק של מנהיגות באשר היא, במצב חירום.

תמונות מתוך הסרט 'שעה אפלה' (צילום אדיבות אלקו מדיה דיסטרביושן)

ההנאה נפגמת, אמנם, במספר סצנות הקורצות לצופה בסגנון דרמה ההוליוודית ממוסחרת (כולל סצנה אחת שהיא בדיה מומצאת שלא לצורך), אבל הן מעטות.  השחקנים, בראשם גארי אולדמן בתפקיד צ'רצ'יל, מעניקים הצגה מענגת. אולדמן בתפקיד מעניק חוויה בלתי נשכחת במגוון הניואנסים שהוא מכניס לדמות, וחשוב לא פחות, עם השימוש באירוניה הבריטית, שמתאימה ככפפה לדמותו של צ'רצ'יל, שחונן בחוש הומור שנון. כך למשל, על יריבו, וקודמו בתפקיד, קלמנט ריצ'רד אטלי, אמר: "מגיעה מכונית ריקה לבית ראש הממשלה ויוצא ממנה אטלי". (לא ההומור האינפנטילי של הפוליטיקאים של ימינו שמעליב בעיקר את האינטליגנציה).

הסרט מציג את השאלה מה הופך מנהיג לסמל היסטורי. מדהים כמה הארעיות והאקראיות עמדו ביסודה של הפיכת מנהיג ללא סיכוי כמו צ'רצ'יל, פוליטיקאי מדשדש, למנהיג דגול וגיבור מלחמת קיום. שעה אפלה בוחן כיצד התופעה המדהימה, שחוזרת על עצמה בהיסטוריה, מתרחשת. מהבחינה הזו הסרט הוא הרבה מעבר לעוד סרט מלחמה, ואין להשוותו באיכותו המעמיקה לתאומו דנקרק, שיצא בשנה שעברה.

דווקא בימים של נתניהו, ברק, וטראמפ ראוי לזכור שגם אצלם המרחק לתהילה עשוי (או עלול, תלוי בהשקפת העולם) להיות שאלה של עיתוי מזדמן שמחירו דם והרבה דם, או שלחליפין ייזכר המנהיג כהערת שוליים. אגב, מוטב היה לכולנו שמנהיגויות לא ייבחנו בעת מלחמות.

לצ'רצ'יל היה הכול בתחילת הדרך. מדינאי בעל הכישרונות הגדולים ביותר בהיסטוריה, בן למשפחת אצולה, סופר מחונן מילדותו (בגיל חמש עשרה כתב ספר בדיוני על פלישה מרוסיה), הרפתקן בלתי נלאה שאת רוב חייו בילה בהודו, פקיסטן, דרום אפריקה, גיבור מלחמה שכתב ספרות עילאית על הרפתקאותיו ואף זכה בפרס נובל לספרות ב-1953. הוא התעניין במדע, בחייזרים (האמין בהם), בתנ"ך, פילושמי גדול. אבל כל אלה לא עזרו לו אחרי כישלונו המר כשר הימייה בקרב גליפולי במהלך מלחמת העולם הראשונה. אז הביאו שורת החלטות פזיזות למותם של כ-35 אלף חללים. צ'רצ'יל הפך למוקצה בעיני רב חברי הפרלמנט, כולל במפלגתו שלו. מין גנרל אריק שרון כזה, שאחרי מלחמת לבנון נפסל להיות שר בטחון לכל ימי חייו בעקבות אירועי סברה ושתילה ב-1982.

והנה יש שעה של ניסים בהיסטוריה. כמו שאמרו חז"ל, "יש קונה את עולמו בשעה אחת", כך גם המנהיג, ושום מומחה או אלוגריתם לא יכול לחזות את התופעה. משה דיין שלפני מלחמת ששת הימים היה פוליטיקאי בינוני ומטה, והנה הגיעה שעתו: הגמגום של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז לוי אשכול ברדיו הביא דרישה למנות אץ דיין למשרת שר הביטחון כדי שיעלה את המוראל הלאומי, ומאז נחשב לגיבור מהולל בעולם כולו, ולוי אשכול, ראש ממשלה טוב, הפך ללוזר שספר בדיחות נכתב עליו. שש שנים מאוחר יותר, דיין גם איבד ברגע אחד, מלחמת יום כיפור, את כל תהילתו.

גם לצ'רצ'יל הייתה שעת חסד שכזו, ועוד איזה שעה. צ'מברליין ראש ממשלה חכם ולא רע בכלל, חתם עם היטלר על הסכם מינכן, שנראה הוגן למדי בעיני הבריטים. צ'מברליין נחת באנגליה והצהיר "הבאתי שלום עלי אדמות" והתקבל בהתלהבות גדולה. עד שהיטלר הפר במהרה את ההסכם ופלש  לבלגיה הולנד וצרפת. הצבא הגרמני התקרב לתעלת למאנש, בריטניה נותרה מאוימת. בקונסטלציה כזו, משום מקום, עלה לראשות הממשלה, צ'רציל – האדם היחידי שלא סמך על היטלר מאז שהאחרון עלה לשלטון.

כולם היו נגד צ'רצ'יל, כולל המלך ואנשי מפלגתו, המתכננים-מייחלים להדחתו. צ'רציל עמד במצב בלתי אפשרי: מולו עומד היטלר שכבש את פריז עומד לפלוש לאנגליה, הצבא האנגלי נחות, יש מצור גרמני על דנקרק בחוף התעלה, עניין של יומיים שהיטלר יחסל שלוש מאות אלף חיילים בריטים נצורים. צ'רצ'יל מתחנן לעזרה מנשיא ארה"ב ולא נענה- כהרגלם של האמריקאים (לא לסמוך עליהם יותר מדי אומר הסרט.) יריביו מבית בועטים בו באיפוק בריטי רצחני.

וכאן מגיעה עוצמתו של הסרט. צ'רצ'יל, גיבור המאה ה-20 מוצג באופן שונה לחלוטין מכל מה שאנחנו יודעים עליו כגיבור-על. כמו מחזה  שייקספירי, הסרט מציג את צ'רצ'יל על כל חולשותיו האנושיות, חשוף, עומד  לבדו מול גורלו, מלא בחרדות, שתיין בכמויות שלא ייאמנו, יש אומרים שסבל מהפרעה דו קוטבית, ישן בשעות מאוחרות ומתעורר אחר הצהריים. כשהחליט לצאת למלחמה, לא היו  לו ביד קלפים מול היטלר הוא פשוט שיקר כדי להרים את המוראל, הימר על גורל מדינתו. הוא נראה הססן, מזיע, מגמגם, מתלבט, לא רהוט מדי, מבולבל, עומד להתעלף מעומס המטלה, מאבד כושר קוגניטיבי בדיבור – ואת כל ה"דפקטים" האלה הוא אינו מסתיר ממקורביו במיוחד מאשתו- חברתו הטובה ביותר שמודעת למגרעותיו ומכנה אותו בכינוי החיבה "חזיר" (קריסטין סקוט תומאס בתפקיד קטן ומצויין).

לצ'רציל הנואם המזהיר יש גם קשיים לנסח את נאומיו. הוא אנטי גיבור קלאסי. ובתווך יש  אנשים בתוך הקבינט שלו (ביניהם צ'מברליין) שמצפים למפלתו ודוחקים בו להגיע באמצעות תיווך להסכם עם היטלר. הוא מתמרן אותם בעמל רב למסקנה שאין להגיע לשלום עם המפלצת, אבל בעצמו מאבד לעיתים אמונה בדרכו. הוא מבין שהתנגשות עם הצבא הגרמני תעלה במאות אלפי חללים, הוא לא בטוח אם אנגליה תשרוד בכלל. הוא בטוח רק בדבר אחד: בצדקתו.

הוא משקר כשהוא מחדיר אמונה לליבות האזרחים בנאום רדיו שהם ינצחו את היטלר, הופך לפסיכיאטר של העם הבריטי חדור בטראומת היטלר כמו שהיו תושבי ישראל בתקופת ההמתנה בששת הימים, כשהיינו בטוחים שיש סיכוי שהמדינה תלך לעזאזל.

הוא מחלץ את הצבא המכותר בדנקרק, ומגייס למשימה בכוח הכריזמה, יאכטות פרטיות שנענות לקריאתו, ומחדיר תחושה הרואיות בעם הבריטי, שהנה האימפריה שבה להיות אריה. צ'רצ'יל בעצמו מת מפחד כמו חתול ומודה בכך. הוא מבין שאנגליה תופצץ על ידי חיל אוויר עצמתי גרמני, (גם על ידי טילים) המונים יהרגו, לונדון תיהרס. בנאום שייחשב כהיסטורי הוא מעז לחשוף ללא כחל וסרק בפני העם את מה שמצפה לו.

האם בעקבות הסרט אפשר להבין את מסקנות היסטוריונים הגורסים, למשל, שרה"מ לוי אשכול ניהל את ההכנות למלחמת ששת הימים באופן מוצלח מאוד מול מטכ"ל סורר, והשהה את פתיחת המלחמה כדי לקבל גיבוי אמריקאי, ורק גמגום אומלל בנאום מנע ממנו את התהילה שנמסרה למשה דיין? המדהים הוא שבסרט, צ'רצ'יל כמעט וכשל בנאום הקריטי ממש כמו אשכול, והמחיקות והתיקונים נמשכו עד הרגע האחרון כמו בנאום אשכול.  מצל"ש או טר"ש המרחק קטן מאוד, אלא שאני מעדיף מנהיג כמו בן גוריון שהקים את המדינה, ומנחם בגין שהביא שלום. כל הפשלות האחרות נסלחו להם.

לעומת מדינתנו, את צ'רצ'יל העיף העם הבריטי בבחירות לאחר מלחמת העולם השנייה כיוון שחשש שהוא לא היה ראוי להיות מנהיג אזרחי.