"בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה"

נדמה לי שמשפט זה מ"שער הרחמים" מאפיין יותר מכל את יצירתו של מאיר בנאי, שהלך מאיתנו בדיוק היום לפני שנה. בהרבה משיריו, בלחן, במילים ובאופן שבו הוא שר, יש את המתח הזה שבין שקט לסערה. משהו פנימי שמאיים להתפרץ בכל רגע. בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה.

באחד מראיונותיו האחרונים הוא התבקש להשוות בין אלבומו השני "גשם" שהיווה את הפריצה הגדולה שלו בשנות השמונים לאלבומו האחרון משנת 2007 "שמע קולי" שבו הלחין פיוטים יהודים עתיקים, וכך הוא אמר: "בשני האלבומים יש צעקה ותחינה לעולם טוב יותר, נקי יותר. ב"גשם" אני צועק שיבוא המבול וישטוף הכל, כמו בדור המבול. מין סוג של ייאוש. לעומת זאת, ב"לך אלי תשוקתי" אני צועק ומתפלל לתיקון ולרחמים. שני התקליטים נובעים ממקום של כאב וגעגועים לטוב ולפשוט. הכאב בימי "גשם" הוביל לכעס ולתסכול וב"לך אלי" הכאב הביא את התפילה".

אולי כמו ב"צעקה" של מונק, יש כאן איזה ערבוב וטשטוש גבולות בין מה שמתחולל באדם, למה שמתרחש מחוצה לו.

"הצעקה" אדוורד מונק 1893

"הצעקה" אדוורד מונק 1893

אדוורד מונק, הצייר הנורבגי עצמו, סיפר על הציור שלו שרבים כל כך הזדהו איתו והפך לסמל תרבות:
"הלכתי לאורך שביל עם שני ידידים – השמש נטתה לשקוע – לפתע האדימו השמים כדם – עצרתי, כוחי תש, ונשענתי על הגדר – היה דם ולשונות אש מעל הפיורד הכחול-שחור ומעל העיר – ידידיי הוסיפו ללכת, ואני עמדתי שם רועד מחרדה – וחשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע".

התחושה הזאת של הצעקה, הצורך לצעוק, הדבר הזה שמשתולל בפנים ומת לצאת החוצה – בער במאיר. "אני צועק בכל העיר, שיסתכלו עלי. רק עלי". הוא שר ב"גשם", שירו העוצמתי כל כך.

שמעתי את בן דודו יובל בנאי מספר דווקא כמה מאיר היה ביישן. גם קלטתי את זה בעצמי בראיונות המצולמים שצפיתי בהם. הניגוד הזה בין אדם נחבא אל הכלים לפרפורמר שנותן את הנשמה על הבמה מעניין. הוא עצמו אמר: "האמת היא שהמקצוע הזה בכלל לא מתאים לי. אני לא תכננתי את זה ככה.. תכננתי שלא יכירו אותי.. שאני אלך ברחוב ולא יכירו אותי. זה בשבילי מעמסה נורא גדולה. אבל לא יכלתי להתכחש לזה שיש בי איזה משהו שצריך לצאת החוצה".

"גשם" הוא דוגמא מעולה למשהו שהיה צריך לצאת החוצה. מאיר ראה את הסרט "נהג מונית" של סקורסזה עשר פעמים והושפע ממנו מאוד. יש שם משפט של דה נירו: "someday a real rain will come and wash all this scum off the streets" שהפך אצל בנאי לצעקה המלווה בתופים רועמים: "גשם, רד כבר גשם, כי צריך לשטוף הכל".

השבוע אנחנו מציינים לא רק שנה לפטירתו בטרם עת (סך הכל היה בן 55) אלא גם 30 שנים ל"גשם". ב-5.1.1988, השיר יצא לרדיו והוצג למאזינים של רשת ג'. הוא הפך מיד ללהיט. כעבור חודש הוא כבר היה במקום הרביעי ובנאי הצעיר הפך למפורסם מאוד. האלבום, שאת כל המילים והלחנים לשיריו כתב בנאי, ונושא גם הוא את השם "גשם", הוקלט בנשימה אחת וכאילו התפוצץ ממנו החוצה: הקלטת כל הפלייבקים לאלבום ארכה כשבוע, ואת השירה לכל האלבום הוא סיים בשלוש שעות וחצי. מתי כספי ליווה את האמן הצעיר וערך את העיבודים המוזיקליים. שמונה שירים סך הכל באלבום "גשם". 41 דקות אורכו. ממוצע של יותר מחמש דקות לשיר. דבר נדיר ויומרני בשביל אמן צעיר. את "אצלך בעולם", "אל תלכי מכאן" וכמובן -"גשם" כולנו זוכרים עד היום, 30 שנים אחרי. אבל גם האלבום כולו, כמכלול, עומד במבחן הזמן. לכל אורכו בנאי עוסק בדמויות משולי החברה ("השיכור", "הלילה של אתי"), החיים בכרך הגדול לאחר שעבר בעצמו מעומר לתל אביב והתמודד עם השינוי והקצב של העיר. אבל יותר מהכל, זה אלבום אמיתי וכואב על בדידות.

"אני מרגיש הרבה פעמים שאני בגלות. גם פה בישראל, בתל אביב. השחיתות, האלימות, הקצב המטורף שאנחנו חיים בו. רגע, ראבאק, תנו לנשום, תנו לחיות". הוא אמר. האלבום הצליח בגדול ובנאי המשיך במסע הנדודים והחיפושים שלו גם בשנים שיבואו.

כשחשבתי על מאיר בנאי והצעקה הייחודית שהוא הביא לעולם נזכרתי בסיפור ששמעתי.
בימי העליה השניה חי אדם בארץ ישראל. יהודי נערץ ושמו יוסף חיים ברנר. מורה, מוציא לאור, סופר ומנהיג רוחני של רבים. בדצמבר 1920 התכנסו בבניין הטכניון המפואר בחיפה – עד היום מדובר במבנה יוצא דופן ביופיו – מנהיגי הישוב לדון בהקמת הסתדרות העובדים (שבין היתר, גם האתר הזה שבו אתם קוראים עכשיו הוא נין של אותו כינוס). ברנר, שלא אחז בתפקיד רשמי, הוזמן לועידה גם הוא.
במהלך אחד הדיונים הסוערים הוא הרים את ידו הימינית בצורה תקיפה ואמר לאחד הדוברים:

"אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!"
יושב ראש הישיבה העיר לברנר:
"חבר ברנר, אינך ציר. אין לך רשות הדיבור."
וברנר ענה:
"רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי".

זכות הצעקה

"זכות הצעקה" נחום גוטמן

בימים האחרונים, כשקראתי על מאיר בשביל הטור הזה נתקלתי בקליפ מהערוץ הראשון מ-1987 של "גשם".
הרגע הזה ב1:53 נראה לי כמו מחווה של בנאי, אני לא יודע אם מודעת או מקרית, לאותו הסיפור על ברנר.

הצעקה של בנאי היתה צעקה עדינה והיא מהדהדת גם לאחר פטירתו. צעקה שכולה ביטוי לרגש אמיתי הפורץ החוצה בדרך של שיר ואומנות.

תהי צעקתו ונשמתו צרורה בצרור החיים.