בין השנים 1985-2000 ישראל החזיקה ברצועת הביטחון בדרום לבנון בהחלטת ממשלה, 15 שנים שבמהלכן החזיק צה"ל מוצבים  לרוחבה של דרום לבנון ולחם נגד ארגוני טרור. במהלך התקופה נהרגו 272 חיילים כתוצאה מאירועים ותאונות מבצעיות או פעולות חבלניות עוינות בגזרה. מדינת ישראל הוציאה רק את אות המערכה, אות כללי, למשרתי התקופה הזו. אין יום זיכרון או ציון רשמי של מורשת הקרב הזו. על אף שמדיניות רצועת הביטחון שנויה במחלוקת בציבוריות הישראלית וזכורה לרע, ברור לכל כי המערכה השפיעה ועיצבה את חייהם של אלפי הלוחמים ששרתו בה ובני משפחותיהם ואף חילחלה לתוככי התרבות הישראלית.

"חשבתי לעצמי כי לבד מהמשפחות השכולות והלוחמים ששרתו כאן, הנושאים בליבם חוויות שאותן לא יוכלו לחלוק עם איש, תישכח המלחמה הזאת בעוד כמה שנים", כתב בספרו "מלחמה ללא אות" (מערכות, 2005), תא"ל במיל' משה (צ'יקו) תמיר שהחל את שירותו ברצועת הביטחון בתפקיד סמ"פ בגולני ופיקד על הנסיגה בשנת 2000 בתפקיד מח"ט. "חשבתי שאי הנוחות שחש הצבא כלפי תוצאות המלחמה והפצעים העמוקים שפערה בחברה הישראלית האיצו את תהליך ההדחקה המהיר שכבר החל להתרחש", דברי תמיר.

ספרו של תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר

ביום ראשון הקרוב, ה-14 בינואר, ימלאו 33 שנים להחלטת הממשלה בדבר הערכות צה"ל בדרום לבנון ברצועת הביטחון. אין זה תאריך עגול לציון אך מצאנו לנכון ב'דבר ראשון' להתחיל ולסקר את המערכה, האירועים, סיפורי הנופלים, החיילים והחיילות ששרתו בגזרה ובני משפחותיהם שליוו אותם מרחוק. במילותיו של תמיר מההקדמה בספרו, "ללמוד את לקחי העבר במגמה להימנע משגיאות דומות בעתיד".

ב-6 ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון במסגרת מבצע "שלום הגליל" בניסיון להרחיק את ארגוני הטרור הפלסטיניים מגבולה הצפוני של מדינת ישראל ובכך למנוע את שיגורי הקטיושות על יישובי הצפון כל אימת שהמתיחות הביטחונית גברה והביאה לידי הסלמה. במהלך המלחמה כבשו כוחות צה"ל את דרומה של לבנון והגיעו עד לבירתה ביירות. לאחר ההתנקשות בנשיא לבנון באשיר ג'ומייל, שנבחר תוך כדי המלחמה ורבים ראו בו כמי שנבחר על כידוני צה"ל ולאחר טבח סברה ושתילה, אותו ביצעו כוחות פלנגות במחנות הפליטים בתגובה להתנקשות בג'ומייל, גבר הלחץ הציבורי בישראל, כמו גם מצד הממשל האמריקאי וישראל נסוגה מביירות בסוף ספטמבר. על אף שרשמית מלחמת לבנון הסתיימה בסוף אותו חודש, כוחות צה"ל נשארו בלבנון והחל פרק של 18 שנים בהן שהו כוחות צה"ל בלבנון.

באופן כמעט מיידי צה"ל נפרס מחדש על קו העוואלי. אמנם מתקפות הקטיושות על ישראל נמנעו והארגונים הפלסטינים הורחקו מגבול ישראל אך צה"ל נחשף למתקפות מצד ארגוני טרור שיעים שהיו מעוניינים בסילוקו.

על רקע המתקפות החוזרות ונשנות והאבדות שנגרמו לכוחות צה"ל, בין היתר במתקפת "אסון צור השני" בתחילת נובמבר 1983, שהביאה למותם של 60 איש, התעורר לחץ נוסף בשינוי ההערכות של צה"ל. לאור המשבר הכלכלי אליו נכנסה מדינת ישראל באותם ימים בממשלה גבר הרצון לקצץ בתקציב משרד הביטחון ונוכחות צה"ל בלבנון העלתה שאלות גם בהקשר זה. חשוב לציין גם כי במאי 1983 היה ניסיון בתיווך אמריקאי להכריז על סיום הלחימה בין ישראל ללבנון ונחתם הסכם ביטחוני בין המדינות שניסה להסדיר את היחסים, הכרה הדדית והסגת כוחות צה"ל תוך קביעת הסדרים ביטחוניים מצד ממשלת לבנון לאפשר את ביטחונה של מדינת ישראל מפני ארגוני הטרור. לבסוף ההסכם הופר תחת מציאות בה צבא לבנון התפרק, התנגדותה של סוריה שהחזיקה גם היא כוחות צבא בלבנון וסירוב העולם הערבי להכרה בישראל וקיום יחסים עמה. הסיכויים להערכות ישראלית מחודשת מתוך הסדר הפכו לקלושים יותר ויותר.

ראש הממשלה שמעון פרס, מלווה על ידי אלוף פיקוד צפון אורי אור, מסייר ביישובי רמת הגולן בשנת 1986 (צילום ארכיון: לע״מ)

אלוף פיקוד צפון באותם ימים, ח"כ לשעבר אורי אור אמר בראיון ל'דבר ראשון' כי כבר בשנת 1984 במערכת הביטחון שרתה גישה שאמרה כי ניתן ורצוי שכוחות צה"ל יערכו ברצועת ביטחון מצומקת יותר מזו שהייתה. עוד הוסיף אור כי ערב הבחירות הכלליות לכנסת ישראל התקיימה ישיבה "ברמה גבוהה" בלשכת ראש הממשלה שמיר בה נכחו גם שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל רא"ל משה (וחצי) לוי, ראש אמ"ן האלוף אהוד ברק ואור עצמו. "הופענו אצל שמיר לדיון ברמה גבוהה מאוד והמלצנו לשנות את הפריסה בלבנון. זה כבר הוכרע", אמר אור והוסיף כי ההחלטה נדחתה בשל הבחירות הקרבות.

מערכת הבחירות לכנסת ה-11 שהתקיימה על רקע הדי מלחמת לבנון הראשונה, תוצאותיה והמאבק הציבורי הסוער נגדה, כמו גם המשבר הכלכלי שכלל היפר אינפלציה ואת משבר מניות הבנקים, הסתיימה כשציבור הבוחרים הישראלי נחלק בין שני גושים כמעט שווים בגודלם בין המערך והליכוד. בעקבות לחצים פוליטיים מימין ומשמאל וחוסר יכולת להקים ממשלה, הוחלט על הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית – ממשלת הרוטציה.

ממשלת האחדות הלאומית בראשותו של שמעון פרס החלה את כהונתה בספטמבר 1984 כשבראש מעייניה שני הנושאים הבוערים שעמדו במרכז מערכת הבחירות: מצבה הקשה של כלכלת ישראל בשל משבר האינפלציה וסוגיית הנוכחות הישראלית בלבנון על רקע התפרקות השיחות המדיניות בין ישראל ללבנון שנועדו לפתוח עידן חדש ביחסי המדינות ולהביא לסיומה של מלחמת לבנון הראשונה והתפרקות צבא לבנון. בקווי היסוד, התחייבה הממשלה, בהמשך לקמפיין הבחירות של מפלגת "המערך", להמשך תהליך השלום, הוצאת צה"ל מלבנון וקביעת סידורי ביטחון מתאימים למימוש.

"הנסיבות היו מאוד ברורות", אמר בראיון יוסי ביילין, מי שהיה אז מזכיר הממשלה, על הנסיבות להחלטת הממשלה על הערכות המחודשת של צה"ל ברצועת הביטחון והוסיף כי, "ה'מערך' בקמפיין הבחירות הלך על הנושא של נסיגה חד-צדדית מלבנון. זה היה אך טבעי שברגע שיגיעו לשלטון, שיחפשו את הדרך להגיע להחלטה גם במסגרת ממשלת האחדות".

צילום משותף בבית נשיא המדינה בירושלים של הממשלה החדשה בראשות שמעון פרס, 1984 (צילום ארכיון: לע״מ)

בחוברת "אזור הביטחון בלבנון: עיון מחדש" בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, מובאת הרצאה של אל"מ במיל' ראובן ארליך, סגן מתאם פעולות ישראל בלבנון, בה הוא מתאר כי לאחר כניסתו של יצחק רבין לתפקיד שר הביטחון, הוא יזם מהלך שהביא לשיחות הצבאיות בין ישראל לבין לבנון בנאקורה. השיחות התקיימו בין ה-5 בנובמבר 1984 למחצית השנייה של ינואר 1985. בשיחות אלו הציגה ישראל ללבנונים תפיסת ביטחון שהייתה מבוססת על נסיגת צה"ל מלבנון ושמירה על ביטחון הגליל באמצעות שתי רצועות חיץ מצפון לגבול הבינלאומי. רצועת החיץ הראשונה אמורה הייתה להיות מורכבת "מחטיבה טריטוריאלית" שתתבסס על צד"ל שייערך במרחב שבין הגבול הבינלאומי לבין נהר הזהראני, תוך נכונות לשלבו בבוא העת בצבא לבנון, רצועת החיץ השנייה הייתה אמורה להיות מורכבת מכוחות יוניפי"ל שייערכו בשטח שיפנה צה"ל בין נהרות הזהראני והאוואלי, מהים התיכון ועד הגבול הסורי.

הממשל הלבנוני, בהנחיית הסורים שדרבנו אותו לנקוט בעמדה קשוחה ובלתי מתפשרת כלפי ישראל, סירב ללכת לקראת ההצעות של ישראל בטענה שהן פוגעות בריבונות הלבנונית. הממשל הלבנוני סירב להכיר בלגיטימיות של צד"ל או להתיר את פריסת יוניפי"ל מצפון לאזור היערכותו הקיים, ותבע שצבא לבנון בסיוע יוניפי"ל יהיה הגורם היחיד שיופקד על שמירת הביטחון באזורים שיפונו על ידי צה"ל. לאחר שבישראל הגיעו למסקנה שהשיחות בנאקורה אינן מקדמות, גברה תחושת התסכול והבשילה ההכרה שהסיכויים להוציא את צה"ל מלבנון על בסיס סידורי ביטחון מוסכמים עם לבנון הם אפסיים.

ב-14 בינואר התקיימה ישיבת הממשלה שדנה בעתיד מעורבותה של ישראל בלבנון. "היה דיון מאוד מסודר, מפורט ונדיר", אומר ביילין על הדיון בממשלה בנושא ההחלטה בין החלופות, אותן הציג הרמטכ"ל, האם וכיצד על ישראל להיערך מחדש ברצועת הביטחון. על החלטתו של רבין להביא את החלופות לדיון אומר ביילין כי, "לעיתים נדירות מגיעים לממשלה עם חלופות. בדרך כלל השרים מגיעים כבר עם ההחלטות אותן גיבשו ונאבקים עליהן ואינם משתפים בחלופות מתוך המשרד".

פגישת עבודה במשרד ראש הממשלה, בירושלים. שני מימין, סגן רה"מ יצחק שמיר, שלישי מימין, ראש הממשלה שמעון פרס, שני משמאל, שר הבטחון, יצחק רבין (צילום ארכיון: לע״מ).

בפני ממשלת ישראל עמדו ארבע חלופות שנבחנו על-ידי צה"ל ולהן יתרונות וחסרונות.

החלופה הראשונה אמרה כי אין שינוי וכי צה"ל יישאר בקו ההיערכות הקיים שמדרום לאוואלי. החסרונות העיקריים שנמצאו בחלופה הזאת היו השקעה גדולה של כוחות והצורך בהמשך השליטה על אוכלוסייה, שיעית בעיקרה, בת למעלה מחצי מיליון איש שאינה אוהדת את ישראל. יתרונה של החלופה היה המשך שימור הביטחון ליישובי הגליל והשארתם מחוץ לטווח של משגרי הרקטות.

בחלופה השניה דובר על היערכות צה"ל "בקו ביניים" לאורך זמן. "קו ביניים" שעבר משפך הליטני אל אנצאר-גבל צ'אפי-ניחא, ובגזרה המזרחית כלל גם את אזור חאצביא. בחלופה זו נותרו יישובי הגליל מחוץ לטווח הקטיושות, אך חסרונותיה היו הצורך בהשקעת כוחות גדולים יחסית (אף כי פחותים מאלו של חלופה א') והמשך שליטה על אוכלוסייה שיעית העוינת ברובה את ישראל המונה כרבע מיליון תושבים.

בחלופה השלישית דובר על פינוי צה"ל מלבנון במהלך אחד והיערכות לאורך הגבול הבינלאומי. יתרונותיה העיקריים של חלופה הזאת הוערכו באותה עת בשחרור ישראל מהעומס הכרוך בהחזקת צה"ל בלבנון, ביטול החיכוך של צה"ל עם האוכלוסייה הלבנונית המקומית ועם הצבא הסורי וירידה משמעותית בפעילות החבלנית העוינת השיעית שהתנהלה מול צה"ל בדרום לבנון. מלבד החשש מהישג פוליטי ויוקרתי של סוריה ופגיעה בכוחות צד"ל עלה החיסרון כי אין בחלופה זו כדי להבטיח את שלומם של יישובי הגליל.

החלופה הרביעית, זו שגם נבחרה בסופו של דבר, הציגה הערכות מחודשת של צה"ל בדרומה של לבנון תוך שמירת אזור ביטחון צר אך עם שיפורים קרקעיים. על פי ההערכה החלופה תפחית מביטחונם של תושבי הגליל בכך שלא תמנע לחלוטין את היכולת לשגר קטיושות וכן תהיה האפשרות לחצות את רצועת הביטחון תוך לילה ולחדור לשטח ישראל. היתרונות העיקריים בחלופה הזאת היו הוצאת מרבית כוחות צה"ל מלבנון והחזרתו לשגרה והימנעות מהחזקת כוחות גדולים בלבנון. בחלופה זו, כך סברו, היה גם סיכוי לשיתוף פעולה עם האוכלוסייה השיעית, והיה בה כדי להפחית את סיכויי העימות עמה, עימות שהיה צפוי בשתי החלופות הראשונות.

בתום הדיון ועל אף התנגדות הליכוד, החליטה הממשלה ברוב של 16 שרים, כולל שרי הליכוד, דוד לוי, שר הבינוי והשיכון וגדעון פט שר המדע והפיתוח, לאשר את הצעתו של רבין בדבר "הערכותו מחדש של צה"ל לאבטחת גבולה הצפוני של מדינת ישראל". ההחלטה כללה מרכיבים עיקריים בהם הערכות צה"ל "מחדש על גבולה הצפוני של מדינת ישראל" ונכתב בה כי "הממשלה תעשה את כול אשר דרוש להבטיח את שלום הגליל", לרבות קביעת סידורי הביטחון הדרושים לשם כך.

"אחרי שהתקבלה ההחלטה ירדנו במדרגות והעיתונאים חיכו בקומה הראשונה", אומר ביילין המספר כי נעמד והקריא את הודעת הממשלה בהתרגשות רבה ומוסיף, "מבחינתי זה היה אחד היעדים החשובים שהצבנו. רבין ענה לשאלות והתחושה הייתה שיצאנו מלבנון".

מזכיר הממשלה היוצא דן מרידור משוחח עם המזכיר הנכנס יוסי ביילין במסדרון משרד רה"מ בירושלים בשנת 1985 (צילום: לע״מ).

אור מספר כי אחרי שהחלטת הממשלה התקבלה התקשר אליו רבין ואמר, "אורי, אני רוצה שהלבנונים יבינו שאנחנו יוצאים מלבנון משום שממשלת ישראל החליטה ככה ולא משום שהלבנונים החליטו שאנחנו נצא".

ש: הייתה לבקשה של רבין משמעות מעשית?
"ודאי. עזבנו את לבנון ולא נשאר שום שק ולא בזנט אחד ושום דבר אחר. יצאנו ונערכנו באזור הביטחון תוך כדי בניה של אזור הביטחון. יצאנו ביציאה מסודרת. כל יום החלטנו מה יהיה השלב הבא. בחלק מהמקרים פינינו תחת אש. הלבנונים ניסו להראות כאילו אנחנו נסוגים. השבנו באש ואש חזקה מאוד. פינינו את כל המוצבים והביצורים. זו הייתה המשמעות של הפינוי אליה רבין התכוון".

ש: האם היה תכנון ליציאה בשלבים כמו שבממשלה ניסו להגיע לפשרה?
"תוך כדי הביצוע ראינו שאין שום טעם לשלבים. את סדר הפינוי ולוחות הזמנים קבעה תכנית פינוי הציוד שלנו".

"התקופה הראשונה הייתה שקטה והרצועה הצליחה" אומר אור אך מוסיף כי המציאות הביטחונית החדשה רק הלכה והחריפה עם השנים וכי, בהמשך "נכנסו יותר כוחות של צה"ל כיוון שצד"ל לא החזיקו בכוחות עצמם".

ההחלטה יושמה במהלך חצי שנה. ב-10 ביוני 1985 צה"ל השלים את ההערכות החדשה ברצועת הביטחון, והחלה תקופה בת 15 שנים של שהיה בדרום לבנון עד לנסיגה בשנת 2000 שתאמה את הבטחת הבחירות של אהוד ברק והתבצעה בהנחייתו.

בהתייחס לסוגיה כי מערכת רצועת הביטחון היא מערכה ללא שם ואינה מונצחת אמר ביילין כי הוא לא חושב שזה אי-אזכור מכוון. "אנשים מבינים בדיעבד שזה היה מטומטם ולא מתלהבים להנציח את התקופה. אני נאבקתי ליציאה מלבנון והצלחתי בזה. היה קשה מאוד. זה היה ויאטנם שלנו. לא בהיקפים של הקורבנות. גם בצה"ל הבינו שלא צריך להישאר ולא הייתה היכולת לבצע". עוד הוסיף ביילין כי "אם המשפחות השכולות סבורות שיש הצדקה להגדיר כמלחמה ולהעניק אות ללוחמים אני בוודאי אראה בזה משהו שיש לקבל אותו וכי צריך להיאבק למען צדק בהקשר הזה".

בהתייחסו לאי-זיכרון המערכה אמר אור כי אינו רואה צורך בזיכרון מיוחד וכי את כל הנופלים זוכרים ביחידותיהם. אור מוסיף כי בשונה ממערכות אחרות, בתקופת רצועת הביטחון היה עיסוק רב, "על המלחמה הזו היה ויכוח נוקב יותר מאשר מלחמות אחרות. הייתה ישיבה ממושכת בלבנון והיה ויכוח לגיטימי האם אזור הביטחון מגן על הישובים ואם הוא בכלל היה אזור ביטחון".

"היום, כמעט 18 שנים לנסיגה מלבנון ניתן לומר שהתקופה ההיא בעיקר נשכחה בתהום הנשייה", אמר ל'דבר ראשון' גל פרל פינקל, פרשן ביטחוני מפעיל הבלוג 'על הכוונת' בבימת הבלוגים 'דברים', והוסיף כי "הסיבה לכך נוגעת הן לאי-הנוחות שחש הצבא כלפיי תוצאותיה ומשום שמיד עם סיומה פרצה האינתיפאדה השנייה שמיקדה את תשומת הלב של החברה הישראלית במלחמה העכשווית. אחר-כך באו מלחמות אחרות והציבור כמו הדחיק את השהייה בלבנון לתהום השכחה".

עד כמה עיצבה מערכת רצועת הביטחון את מדינת ישראל?

"התקופה עיצבה את המטה הכללי הנוכחי של צה"ל, שכהגדרת אחד מחבריו 'התבגר בלבנון', לא ניתן לומר שלא היו לה השלכות. בהמשך לכך גם בעקבות המערכה ב-2006, התפתחה בצה"ל התובנה כי עימותים צבאיים מחייבים לגיטימציה ותמיכה ציבורית רחבה ושמוטב לבאר מראש מהו מצב הסיום הרצוי לישראל בטרם פותחים במהלך צבאי. בלבנון גם התפכחה ישראל מהאשליה שהיא יכולה באמצעות כוחה הצבאי לעצב את המזרח התיכון כראות עיניה ולהמליך, על כידוני צה"ל, שליט אוהד במדינת אויב. רעיון כזה, גדול על ישראל בכמה רמות, ומיותר".

בתגובת לפניית 'דבר ראשון' בנוגע למספר ההרוגים והנצחתם, נמסר מדובר צה"ל: ״בזמן שהות צה״ל ברצועת הביטחון נהרגו 272 חיילים כתוצאה מאירוע מבצעי או פעילות חבלנית עוינת בגזרה זו. כלל חללי צה״ל מונצחים באופן אחיד ביחידותיהם השונות. מידי שנה מתקיימים טקסי התייחדות חיליים לצד אזכרות אישיות הנערכות על ידי בני המשפחה אליהם מגיע נציג צבאי על פי בקשת המשפחה".