אם בכתבה הראשונה בסדרה נחשפנו לעולם ה-BDSM ולבמה הפומבית המרכזית שלו בישראל, מועדון הדאנג'ן שחגג 15 שנים של מסיבות פטיש, גילויים עצמיים וסקרנים לרוב, ובכתבה השנייה צללנו לעומק בניסיון להבין את המנגנונים הגופניים והנפשיים שפועלים על אנשים השואבים סיפוק מחוויות של כאב, השפלה, שליטה וכניעה, אך טבעי שנמשיך לצלול פנימה. בכתבה הקרובה ננסה לבחון את ההיבטים החברתיים של עולם ה-BDSM ובעיקר את יחסי הכוחות בין שולטים לבין נשלטים ובין גברים לבין נשים, בשלל האופנים בהם אלה באים לידי ביטוי בעולם זה.

לא ניתן לבחון את התופעה בה אנשים בוחרים להכאיב ולספוג כאב, להשפיל או/ו להיות מושפלים מבלי לנסות ולהבין האם ועד כמה היא קוראת תיגר על הקיים – האם ההתנסות ב-S&M יוצרת בעבורם מציאות אחרת או שמא היא רק מאשררת את המצב על-ידי הכנסתו לסיפור מסגרת משחקי? במציאות המוכרת לכל מי שעיניו בראשו ובטח לכל מי שחוותה אותה על בשרהּ יום יום, בה מאזן הכוחות בין המינים נוטה בצורה קיצונית לטובת צד אחד, קשה שלא לזוע באי-נוחות ולא להבין כיצד מישהי מספרת שלא רק שהיא נהנית מהשפלה, דיכוי וכאב, אלא שהיא אף מרוגשת מהם מינית והם גורמים לה לתחושת שחרור והעצמה.

באותה המידה, וכמעט מאותן הסיבות, קשה מאד לשמוע אנשים, כמוני כמוכם, המסבירים כיצד השפלה או כאב שהם מסבים לפרטנריות שלהם מרגשת ומענגת אותם דווקא משום שזה בעצם מה שהן רוצות. גם הסיטואציה של שולטת ונשלט עשויה, במידה רבה של היגיון, להיראות לצופה מן הצד כ"משחק בנדמה לי" כשברור לשני הצדדים שבתום המשחק הסדר הטבעי שב אל כנו.

לשלוט במשחק, להכנע במציאות

קרן (34, שם בדוי) מאזור המרכז מעידה על עצמה שהיא בצד הכנוע של יחסים BDSMיים. "אני מתחברת בעיקר למה שנוגע לציות מוחלט, מתחברת לפעמים לדברים של כאב, לא מתחברת בכלל להשפלה". כשאני שואל אותה איזה צורך הציות והכאב ממלאים אצלה, היא עונה שה-BDSM מגדיל מאוד את החיבור עם הפרטנר, "זה משפיע על האושר והרוגע שלי ביומיום". היא נחשפה לעולם הזה לפני כשבע שנים, כשהפרטנר הקבוע עוד מימי הצבא התחיל למשוך לשם, וגילתה שזה עושה לה טוב. עם בן הזוג ההוא היו מפגשים של פעם-פעמיים בחודש, ובהתאם היו גם מאוד אינטנסיביים. הפרטנר הנוכחי שלה צעיר ממנה במעט וקרן מעידה כי איתו יש אלמנטים BDSMיים על בסיס יומי, ו"בערך פעם-פעמיים בחודש זה אינטנסיבי לכדי מה שאפשר לקרוא סשן של ממש". לפי קרן, הרצונות שלה לא יכולים לבוא לידי ביטוי עם כל אחד, וה-BDSM הוא במובהק דבר שהיא עושה רק עם פרטנרים מסוימים. למרות החיבור לציות ולכאב, קרן טוענת כי ה-BDSM משחרר אותה ולא רואה במרכיבים האלה במערכות היחסים שלה או ביחסי המין שלה משהו דכאני כלפיה כאשה או בכלל.

שירן (24, שם בדוי) אוהבת לדבריה להיות דומיננטית ביחסים הזוגיים שלה ולשלוט ביחסי המין. "בתחום ה-BDSM אני מה שנקרא – שולטת, סאדיסטית, מלכה, דומית. ביומיום שלי אני בחורה רגילה, שקטה, עדינה ומופנמת, וה-BDSM בא לידי ביטוי במערכות היחסים הזוגיות שלי וביחסי המין, איפה שאני מרגישה בנוח להיות חופשיה, להיות מי שאני באמת.

"בתחום ה'פמדום' (Fem Dom – שליטה נשית), אני חושבת של-BDSM יש פוטנציאל פמיניסטי ענק, לכל מי שלוקחת בו חלק. עבור נשים זה מקום מעצים, מכבד, משחרר ומחזק, מהסיבה שאנחנו חופשיות לדרוש ולקבל בלי להתבייש, בלי להתנצל. זה נותן לנו אפשרות להשאיר בחוץ את המוסכמות החברתיות ופשוט לתת לאנרגיה שלנו להוביל".

לפי שירן, הדיכוי שנשים חוות בחברה המודרנית משפיע מאוד על היחסים בינן לבין גברים ועל יחסי המין. "היום לא מאוד מקובל שנשים יוזמות, שנשים פתוחות לגבי המיניות שלהן, שנשים הן חזקות וראויות להוביל. גם גברים סובלים מזה בעצמם. הרבה מהם רוצים להיות מובלים ומחוזרים. ה-BDSM נותן לזה מענה מצוין בעיניי".

"איזה פריק… לא!"

אייל (40, שם בדוי) מספר על עצמו כי הוא רווק, פנוי, סטרייט, מרוויח טוב וחי טוב שגדל בבית דתי, "אבל בגיל 16 עזבתי את חיי הדת". אייל הוא נשלט לרוב ואחד הגברים הנשלטים הבודדים שהסכים להתראיין לסדרת הכתבות. "בהתחלה זה ענה אצלי על הצורך להתמסר, לתת את עצמי, לבטא את האהבה שלי בצורה קיצונית של התמסרות ונתינה אין סופית", הוא מספר. "זה אף פעם לא היה קל ופשוט כיוון שהאישיות שלי בנויה מהמון מערכות הגנה שקשה מאוד לפרק". כשהוא נדרש לשאלת השחרור מול דיכוי סבור כי זה מאד תלוי מי האנשים, כיצד הגיעו ל-BDSM וכיצד נראות מערכות היחסים שלהם.

"יש לי המון ניסיון, מעל 20 שנים בתחום. הכרתי הרבה אנשים, על כל אחד זה השפיע אחרת. צריך להבין שכל אחד הגיע ל-BDSM ממקום אחר. יש כאלה שהגיעו כמעשה שובב, כפטיש רגליים שהתפתח או סתם סקרנות אבל יש כאלו שהגיעו אחרי חווית אונס או התעללות מינית אחרת, בעיות עם דמות האב או דמויות דומיננטיות אחרות בחייהם. גם דרכי ההתמודדות של האנשים היא שונה". אייל מספר על אנשים שפגש לאורך השנים שלמרות ההצהרות של חלק גדול מהם על כך שהם שלמים עם עצמם, היו מוצאים את עצמם אחרי סשן בוכים מתסכול, "'למה אני כזה?, למה אני זקוק לזה?' או כל מיני דברים דומים".

אייל מספר שאף אחד שאינו BDSMי לא יודע על חייו האלה, וגם כאן להיותו גבר נשלט יש חלק בעניין. מבין עשרות מרואייניי, בודדים העידו כי הפן ה-BDSMי בחייהם הוא סוד מוחלט. רובם גברים נשלטים. אחת המרואיינות הסבירה את התופעה בהערה צדדית כשאמרה שהדבר הגיוני כי "אם תלך לבחורה שהכי לא קשורה ל-BDSM ותשאל אותה אם היא תצא לדייט אם מישהו ומתישהו הוא ירצה לקשור אותה, 90% יגידו 'וואללה, הייתי מוכנה לנסות', אבל בסיטואציה ההפוכה – גבר שרוצה להישלט, 90% מהנשים יחשבו 'אוי, איזה פריק… לא!' וזה כן איפשהו מוטמע בחברה שהאשה מחפשת להישלט". לטענתה גם נשים ש"יכולות לגברים ואפילו אם הן מתוחכמות יותר, יעדיפו גבר שישלוט בהן". לצד זאת, היא מאמינה גם כי בשנים האחרונות החלוקה קצת התאזנה אבל עדיין יש בושה, בעיקר אצל גברים שאוהבים שישלטו בהם.

אנה מיי (37, שם בדוי) היא אקדמאית בתפקיד ניהולי, נשואה עם 2 ילדים, חילונית, סטרייטית, מה שנקרא – מעמד ביניים קלאסי. מיי היא פוליאמורית ובעוד שעם בעלה היא מקיימת קשר BDSMי בו הם מתחלפים בתפקידים, עם החבר היא נשלטת בלבד ומשוכנעת ש-BDSM הוא הכל – חוץ מדיכוי נשים. "קודם כל אני גם שולטת ונהנית לשלוט על גברים כך שאני רחוקה מלהיות מדוכאת. ההפך… גם בחיי היום יום אני אישה מאוד דומיננטית ואפילו פמיניסטית, ואני לחלוטין מאמינה בשוויון מלא בין המינים. גם בני הזוג שלי, כולל השולט שלי", היא מדגישה. "לטעמי ההפך הוא הנכון – רק אדם חזק ובטוח בעצמו יכול לאפשר לעצמו לשחרר שליטה ולהיות נשלט ואף ליהנות מזה."

"ההנאה נובעת מהמקום שיודע ששמות הגנאי או ההשפלות אינן אמיתיות", מבהירה אנה מיי. "יותר מכך, מעטים השולטים שייהנו לשלוט על אישה שהיא חלשת אופי וכנועה. כל הכיף בעיני, בתור שולטת, הוא לדעת שלרגליך עומד אדם שהוא אדם חזק, אסרטיבי וחכם שמרשה לך או מאפשר לך לשלוט בו, ושהוא זה שבעצם מעביר את השליטה לידיך. כשאני רוצה להיות נשלטת, אני נשלטת. אם משהו לא מתאים לי, תמיד יש לי מילת בטחון שאוכל להשתמש בה והשליטה חוזרת לידי מיד כשאומר אותה. אין פה כניעה אמיתית מתוך דיכוי, אלא העצמה שלי המאפשרת לי להחליט איך ומתי ישלטו בי ובתוך איזה גבולות." עד כאן הכל טוב ויפה.

הצד האפל

ה-BDSM נתן לי תחושת ריחוף תמידית.
הכאב הוא כמו סם.
אתת צורכת ממנו כדי לשכוח.
ולברוח.
אני רציתי לברוח.
היה לי רע.
השולטים של היום רובם פוליגמים ונשואים,
לוקחים 2-3 בנות במקביל,
משחקים בהן,
משאירים אותן לחכות –
בעוד שלנשלטת אסור לקחת עוד שולט.
אבל הכאב הוא סם,
ואת מפתחת תלות.
רע לך,
את בדיכאון,
אבל את נשארת.
ומספרת לעצמך סיפורים שטוב לך.
ה-BDSM נתפס היום מבחוץ כמשהו מגניב.
אנשים מבחוץ חושבים ש-BDSM זה כמה ספאנקים לישבן וסקס אלים.
הם לא מבינים את גודל הנתינה של הצד הנשלט,
וכמה תסכול, כאב, חרדה, ותלות יש בו.

את הדברים כותבת בת-אל (29, שם בדוי), חוזרת בשאלה, שעובדת כברמנית בתל-אביב. הדברים מובאים אמנם כתשובה כתובה לסדרה של שאלות ששלחתי לה, אולם התוצר יצא דומה לשיר מלא כאב וככזה הושאר. בת-אל מעידה על עצמה כי עזבה את הדת בגיל 18 ולפני שנה יצאה מקשר BDSMי של ארבע שנים. היא מספרת על ריבוי מקרים של מערכות יחסים לא סימטריות, החורגות מהמוסכם והרצוי, ונשענות ברוב המקרים על יחסי הכוחות השוררים ממילא בחברה שלנו. קרי, גברים חזקים, לרוב מבוגרים יותר, ונשים צעירות יותר וכנועות.

"זה לגמרי משחרר. אני משחקת את התפקיד שתמיד הרגיש לי טבעי בלי שיפוט ועם המון אהבה מהפרטנר וזה עושה לי רק טוב." דבריה של לילך (23, שם בדוי), עתודאית מהדרום, מאירים בעוד גוון את סצינת ה-BDSM, משום שלילך מעידה על עצמה שעברה התבגרות לא פשוטה, הכוללת ניצול מיני וכמעט אונס. בשל אלו תשובותיה לשאלה האם ב-BDSM מגולם פוטנציאל יותר גדול לדיכוי או לשחרור, מפתיעה. "לפעמים כשהוא מושך לי בשיער או משאיר לי כמה סימנים על הגוף ואני חופשיה לצעוק ולאבד את עצמי ברגעים האלה שאני מענגת את הפרטנר שלי בדרך שעושה לו טוב אני מרגישה שאני במקום הנכון שלי. אין בי חשש כי זה נעשה במקום הבטוח עם המון הדדיות והבנה". לילך שותפה עם זאת לתחושותיי/חששותיי כי ביחסי הכוחות בין המשתתפים, לרוב המבוגר יהיה זה שבשליטה ולרוב הגבר יהיה המבוגר. ממה שהיא הצליחה להתרשם, חילופי תפקידים בתוך מערכת יחסים עם פער גילאי יתקיימו בסבירות גבוהה יותר בקשר בו האשה היא המבוגרת.

גם לדעתה של מירה גלר (34) התופעה בה גברים מבוגרים מקבצים סביבם נשים צעירות מאד היא יותר רווחת משהייתה רוצה, התופעה אמנם חוקית, אבל היא לא חשה איתה בנוח. "עניין הפער הגילאי זה גבול שהרוב דווקא לא שומרים עליו, וזה מאד מאד קשה לי. בייחוד גברים שאוהבים את כל הסקטור של DDLG, Daddy's Little Girl – 'הילדה הקטנה של אבא' וזה עכשיו מאד באופנה. אני אומרת את הדעה שלי בקול רם הרבה מאד פעמים". התופעה ההפוכה, של נשים מבוגרות וגברים צעירים, קיימת לטענתה אבל פחות ובפערי גילאים קטנים יותר.

פרצה קוראת לגנב?

האם עולם בו הפנטזיות המיניות של אנשים כוללות חוויות של כאב, השפלה ואבדן שליטה הוא כר פורה ל"טורפים" שינצלו את תמימותן ותמימותם של אנשים' כדי לספק את מאוויהם הכוחניים או כדי להשיג בקלות מין? או שמא הטורפים האלה הם BDSMים לכל דבר, פרט לעובדה שלא חל עליהם העידון של חוקי הקהילה? מרבית חברי הקהילה יעידו כי קיימים טורפים ונצלנים, ובמידה פחותה טורפות ונצלניות, אך יתקשו לשים את הגבול פרט לעיקרון המאד חשוב המתקיים ב-BDSM של "בטוח, שפוי ובהסכמה" עליו הרחבנו בכתבה הראשונה, ולפיו מערכת יחסים BDSMית חייבת להתקיים בין אנשים בוגרים ומודעים, שבחרו בכך והגדירו את גבולותיהם במשותף.

"כשאת הנשלטת אז את לא שווה פחות. BDSM אמיתי, לא כל מיני אנשים שהם באיזה 'פאוור טריפ' ויש להם נשלטת והם מנצלים את זה אלא כשזה נכון, אמיתי, כן וטהור מבחינת ה-BDSMיות שלו. יש גברים שצריכים, בשביל הביטחון העצמי שלהם לקרוא לעצמם שולט כדי להרגיש ויש גם נשים כאלה", מדגישה גלר על מערכות היחסים שלה. היא מחדדת שב-BDSM להיות נשלט זה דבר מוערך, הן גברים והן נשים. "זה לא שלוקחים את השליטה ממך, אלא אתה מעניק למישהו אחר מתוך רצון וכבוד אישי שלך ובחירה להתמסר, לשים את חייך בידיו של בן-אדם אחר, וזה משהו שמעורר כבוד".

בעיניה, השאלה של מעמד האישה ויחסי הכוחות בין המינים כלל לא רלוונטית לסוגיה. "גם גבר שיורק על מישהי בתוך סיטואציה של סשן ומתייחס אליה כמו כלבה קטנה, זה לאו דווקא אומר שהוא מוריד אותה. כל הרעיון של שולט/ת בסשן זה שכמה שיותר נמוך אתה מביא את הנשלט/ת שלך, פיזית ומנטלית, שולט אמיתי דואג 'להרים' אותך פי 10 ממה שהיית קודם. הוא עוזר לך להבין שכל זה בא מתוך מקום של שותפות, ואם אני מזוכיסטית ונתתי לך את כל השליטה בי – עכשיו תעצים אותי".

ההעצמה באה בדמות ה'אפטר קר' שחייב להיות, הטיפול שאחרי שהוא בחוקיות של ה-BDSM. "זה לא כמו חוק בכנסת, אבל יש חוקים בסיסיים שחייבים לעבוד סביבם. זה ה'לאסוף', זה להגיד 'זה עבר', 'אני פה', 'אתה לא לבד', 'אני מחבק אותך' ו'תודה שנתת לי לעשות את מה שעשיתי לך'. מניסיון אישי שלי, בשני התפקידים, שגם אני גרמתי לאנשים להתמודד עם כל מיני מקומות שהם הדחיקו ולצאת מהם".

חן קזרוף, בן-זוגה של גלר, מעיד על עצמו גם הוא כי מאז ומתמיד נטה ל-BDSM, גם אם לא ידע לתת לזה שם והמפגש עם מירה הוא מה שהפך את האגרסיביות במערכת היחסים לדבר הרבה יותר נוכח אצלו, ואף לדבר שמגדיר אותו. קזרוף מסביר שהוא לא רואה את היותו שולט במערכת היחסים כהסבת כאב והשפלה לאישה שהוא אוהב. "אני לא מסתכל על זה ככה, כמו שזה חלק ממה שמחבר אותנו. היא אוהבת לקבל כאב רק ממני, ואני אוהב להסב כאב לא רק לה אבל, בוא נגיד שאם אנחנו עושים את זה בינינו אז לא כדי להרביץ לה או להעניש אותה. אני משחק איתה. אלה משחקי חושים", הוא מסביר. "אני לא משחק איתה רק עם כאב. אני מעניק כאב ואני מעניק אחרי זה את הליטוף וההרגעה, ומשחק איתה גם בדברים אחרים: קרח, עוצם לה את העיניים ונותן לה להרגיש דברים, ליטופים, אבל בעיקר להסב את הכאב שזה דבר בלתי נפרד לא רק מהסקס אלא מדרך החיים".

מרים גברעם (31) היא סטודנטית לתואר ראשון במגדר ולימודי אפריקה באוניברסיטת ת"א, שכמו רבות וטובות נחשפה ל-BDSM לראשונה בשנות העשרים המוקדמות למרות שזה עניין אותה תמיד, גם כשלא ידעה לתת ל"זה" שם. במקרה של גברעם, ההיכרות הייתה בפורום BDSM שנפתח באתר תפוז אבל הייתה סיבה שהיא נכנסה לפורום – זה משך אותה.

"גיליתי שיש לזה שם ובצ'אטים דיברתי עם אנשים והכרתי ופגשתי. להגיד לך שאלה היו חוויות חיוביות? אלה לא היו חוויות חיוביות בכלל". במשך חצי שנה נפגשה עם אנשים, בין אם לסשנים מיניים ובין אם למפגשים לא מיניים ובמבט לאחור, זאת הייתה תקופה לא טובה, וזאת הסיבה שעכשיו היא מנסה לדבר על זה כמה שיותר בפומבי, "כי מה שלמדתי על בשרי ומה שאני שומעת מחברות שלי ואני רואה גם עכשיו קורה זה שהרבה אנשים או מתבלבלים או ממש עושים את זה במזיד – מוצאים בעולם ה-BDSM איזשהו מוצא לאלימות מינית ואני ספגתי ממנה הרבה בתחילת דרכי. במקום להבין שיש דרך יותר נכונה ובריאה לעשות את זה אז אחרי שספגתי את זה הרבה אז לקחתי מרחק".

גברעם חזרה ל-BDSM לאחר פסק הזמן של כשנתיים-שלוש. בסיבוב השני גילתה את אתר ה"כלוב" כלפיו היא חצויה בתחושותיה, "אבל אני עדיין שם אז כנראה שזה כן משהו". "זאת הפלטפורמה הכי רחבה שאני מכירה לקחת חלק בקהילה האולי מדומיינת של ה-BDSM ומשהו שאותי מאד מושך שם, זאת האפשרות להיות באנונימיות יחסית. אני חברה גם בקבוצה אחת לפחות בפייסבוק של BDSM, ואלה קבוצות סגורות שקשה להגיע אליהן, אבל אני שם בשמי המלא. אני לא מתביישת בזה, ואני מאד פתוחה אבל יש דברים שגם אם אני לא מתביישת בהם, אני עדיין רוצה לשמור אותם פרטיים. בכלוב אני יכולה להביא אותם לידי ביטוי תחת השם הבדוי שלי".

"כמובן שאנחנו חיות ופועלות בעולם שיש בו יחסי כוחות מאד ברורים ובוטים, ואנחנו כן מתנהלות בתוך תרבות אונס ולכן גם נשלטות וגם שולטות חשופות לכל הסכנות שהתרבות הזאת מייצגת. אני כנשלטת יכולה להגיד שיש משהו בשיח ש-BDSM מחייב, שכן נותן איזשהו מקום להתנהלות בטוחה בתוך תרבות האונס". גברעם מספרת על אחת החוויות היותר טובות שחוותה בעולם ה-BDSM, וזו דווקא הפעם בה אמרה את מילת הביטחון. "זה לא קורה הרבה, אבל אמרתי אותה, והיא כובדה. לפני שאמרתי אותה היה שיח על מהי מילת הביטחון, מהם הגבולות, מה אפשר לעשות ובאותה סיטואציה עברנו איזשהו גבול שלי, אבל זה נעשה בהסכמה, היה שיח על זה לפני כן אבל ברגע שלא הרגשתי מספיק בטוחה בתוך הגבול הזה – יכולתי לעצור".

מה ראוי שנלמד? ונילים ו-BDSMים גם יחד

"השיח על מילת הביטחון הוא השיח על המילה 'לא'. כבר הרבה זמן לא הייתי במערכת יחסים ונילית, אבל אני לא יודעת עד כמה אנשים ונילים מדברים כל-כך הרבה, באמת חופרים לפעמים שעות, על המילה 'לא'. על היכולת להגיד את המילה לא", אומרת גברעם. המשמעות לדבריה, היא שהנשלט או הנשלטת ירגישו מספיק בטוחים להשתמש במילת הביטחון ולא יחשבו שהשולט או השולטת יכעסו או יהיה מאוכזבים, "או שהיא תרצה לרצות אותך כי הרבה פעמים נשים מקיימות יחסי מין כי הן רוצות לרצות, הן לא רוצות שיכעסו, כי זה מה שמצופה מהן.. ובשיח ה-BDSMי מנסים לפרק את כל הדברים האלה".

"גם בתוך העולם ה-BDSMי שהוא עולם שבו להסכמה אין ערך – ההסכמה היא הערך העליון. למה הרי יש מילת ביטחון? כי ל'לא' אין משמעות. אם בעולם הוונילי מישהי אומרת למישהו 'לא' אז 'הלא הוא לא והוא לא מוחלט'. בעולם ה-BDSMי זה קצת יותר מורכב ולכן ה'לא' מומר באיזושהי מילת ביטחון", מסבירה גברעם וכאן המקום להסביר כי ייתכן מצב בו אנשים בוחרים במודע לקחת חלק בסשן BDSMי בו גם אם המילה "לא" תיאמר במפורש, הסשן לא ייפסק וזאת משום שזה מה שהוסכם ביניהם מראש. רק אמירת מילת הביטחון תביא להפסקת הסשן. הדבר מחייב, כי כל מי שלוקח חלק בסשן יהיה בוגר, מודע ואחראי מספיק ויבין היטב למה הוא נכנס וכי הגבולות יסוכמו מראש.

"הבעיה היא שיש הרבה אנשים שלא טורחים להציב את מילת הביטחון הזאת. לא טורחים לדברר אותה לפני זה: מה מילת הביטחון? מהם הגבולות שלא מצריכים מילת ביטחון כי מראש מחליטים שלא עושים אותם? אם מישהי לא רוצה הצלפות אז זה לא משנה שמישהו יצליף בה ואז היא תגיד את מילת הביטחון. השיח שלפני סשן BDSMי חייב להיות שיח הרבה יותר פתוח ואלה דברים שלא נעשים. קוראים לזה אלימות מינית".

אם במין הוונילי הולכת ורווחת ההבנה כי לא מספיק שלא היה "לא" אלא יש צורך ב"כן", ולא רק בהסכמה אלא ברצון, זה משום שהשיח על הנושא יכול להתקיים ברשתות החברתיות, בשיחות הסלון ובתוכניות האירוח ובמערכת המשפט.

בעולם ה-BDSM כל מה ששומר על המשתתפים, ויותר מזה כמובן את המשתתפות, הוא השיח המקדים שגברעם מתארת ומילת הביטחון המקודשת. אלה חשובים אף יותר כשמבינים את הקושי שקיים לנשים ב-BDSM להתלונן על אונס או תקיפה מינית ובטח ש"רק" הטרדה. "להבדיל אלף אלפי הבדלות, אם פונים אלי בצורה מאד בוטה בצ'אט או בהודעות אז זה הטרדה מינית ואז אומרים לי 'מה ציפית? את בכלוב', אז אותו הדבר יהיה בכל הרצף של האלימות המינית 'את קשורה ומוצלפת והשד יודע מה.. מה ציפית?".

מעבר להסכמה והשיחה בין הפרטנרים, עולה סוגיית הדימוי שיש ל-BDSM בקרב אנשים הרואים בנטייה הזו סטייה והסכמה לאלימות, ואינם חלק מהקהילה. יש לגברעם לא מעט חברות שסיפרו לה בפרטיות על דברים שהן עברו, אך הן חוששות להתלונן כי השיימינג שהן יעברו על זה שהן BDSMיות, המתווסף על המחיר שממילא משלמות נשים המתלוננות על אונס והטרדות מיניות, הוא מחיר כבד מדי שהן לא מוכנות לשלם.

אפטר-קר

אנו חיים בתקופה סוערת בה טיפין טיפין מתערערים יחסי הכוחות בין המינים. מעט מדי, לאט מדי ומאוחר מדי, אבל תקרות זכוכית מתנפצות והשיח על גבולות, הסכמה ורצון עובר מהפכה מבורכת שקיים חשש גדול, כמו בכל מהפכה, שתבוא עמה עלייה של ריאקציה. לדבר יש כבר סימוכין כשלצד האפקט העצום של קמפיין #MeToo והדי נאומה של אופרה ווינפרי בטקס גלובוס הזהב יש גם קולות כמו אלה של נשים בצרפת המצדיקות הטרדות בשם הרומנטיקה או אהדה ציבורית לזנאים שסיבותיה פוליטיות או ניגוח שלהם רק בשל סיבות פוליטיות מנוגדות.

עבור מי ש-BDSM הוא נטייה מינית עבורם והאופן בו הם מנהלים את מערכות היחסים הרומנטיות והמיניות שלהם, לשיח אודות גבולות ויחסי כוח מתווסף מימד הישרדותי – זהו האופן היחידי בו הם יכולים לאהוב מבלי לפגוע ולהיפגע. אבל, האין זה נכון בעבור כולנו?