לפני מספר שבועות, לאחר שהתלבטתי על גבי הפייסבוק בדבר פתיחת בלוג זה, פנתה אלי חברה רחוקה. היא סיפרה שקראה את הפוסט ורצתה להתייעץ איתי. היא אמא לנערה בדיכאון. אותה חברה סיפרה לי זאת ותחושת חוסר האונים השתקפה בפניה. הובכתי קצת מהשאלה "איך אני יכולה לעזור לבת שלה?" הרי אינני אשת מקצוע וידוע לי שדיכאון בבני נוער בא לידי ביטוי באופנים שונים מאשר באנשים בוגרים.

השאלה הזו החזירה אותי לחוויות חוסר האונים שלי. פעם אחת כמי שהיתה לצד חברות וחברים דיכאוניים וניסתה להבין איך אני יכולה להיות לצידם. ופעם נוספת מאותם ימים בהם הבנתי שאני בדיכאון חריף והבנתי שאין בכוחי להתמודד עם זה לבד, שאני זקוקה לעזרת אחרים. חברי, אלה שחיו איתי, שעבדו איתי, שאהבו אותי, מה להם ולדיכאון? מה הם יכולים לעשות? השאלות הללו הציקו לי, טרדו את מוחי. אם אני צריכה את עזרתם, אני צריכה להבין כיצד הם יכולים לסייע לי. זו היתה המשימה הראשונה שהצבתי לעצמי לאחר שהבנתי שאני זקוקה לעזרה וביקשתי עזרה. עכשיו תפקידי היה להגדיר לעצמי ולאחרים את העזרה שאני צריכה.

בפוסט הקודם שיתפתי בקטעים שכתבתי בזמן הדיכאון, הפחד מהסביבה ניכר. כשחזרתי וקראתי אותם לטובת הפוסט עלתה בי הצמרמורת הזו מהמחשבה על מפגש. איך הצלחתי לבקש עזרה במחשבה לאחור זו תעלומה בעיני. לך אני יכולה רק לכתוב שהכלי הראשון שיש בידך לסייע לעצמך או לאהובייך, כמו שאמרתי לאותה חברה, זה להגיד "אני רוצה להיות איתך בזה, אני לא יודעת איך, אני לא חשה מחויבת, אני רוצה, אבל בואי נחשוב איך אני יכולה לעשות לך טוב?"

צלחת מרק מהבילה

התשובה לשאלה הזו היא קשה. גם אם אינך בדיכאון ודאי ידוע לך כמה קשה זה לענות על השאלות מה הצרכים שלי? מה יעשה לי טוב? וכמה בוודאי מביך זה לבקש זאת? בכנות, מתי לאחרונה ביקשת מענה לצורך עמוק מהקרובים לך? לא כוס סוכר, לא טרמפ, אלא חיבוק ארוך ועוטף, עזרה לבכות, שיעזרו לך לקבוע תור לבדיקה שהחשש מהנורא מכל מאיים עליך מלהרים את הטלפון למרפאה. לבקש עזרה להתקלח או לסדר את הבית וגם לדעת לומר באיזה אופן יהיה נכון לסייע לך מבלי לפתח אנטיגוניזם. לבקש שיוציאו אותי מהבית – מה אני כלב שצריך להוציא פעם ביום?

נקודת המפנה הגדולה שאפשרה לי לזהות מה אני צריכה שמורה לשותפה יקרה שגרה איתי באותה הדירה בימים ההם. היום אנחנו גרות באותו הבניין. יום חורפי, כמה שיכול להיות חורף בישראל, אני כמובן ספונה בחדרי, שעת לקראת הצהריים. היא מתקשרת. אני מתלבטת אם לענות, אם יש בי כוח. היא בקשה ממני לגשת למקרר להגיד לה מה יש כדי שתוכל לעשות קניות. אין אף אחד בבית, ללא ספק נקודת התחלה טובה כדי לאפשר לי לצאת מחדרי אך עם זאת המטבח נראה כל כך רחוק, כל כך בלתי נגיש. אני עונה לה שאשתדל לקום בקרוב. היא עונה שרק מאוחר יותר היא תלך לסופר כך שיש זמן. מחד, תחושת אשמה על העצלות צפה בי, מאידך, איזו הקלה זו היתה כשהיא ענתה שיש זמן ועוד יכולתי לשמוע את החיוך הסבלני על פניה.

אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שבאמת קמתי למטבח, התקשרתי אליה ואמרתי לה מה יש במקרר. היא אמרה תודה ואז פתאום המשיכה, תשמעי, יש מצרכים למרק עוף, אני מאוד אוהבת את המרק שלך וזה יהיה כל כך כיף לחזור הביתה לסיר מרק מהביל. שוב אותה תחושת אשמה שאין לי כוח עכשיו לעמוד לבשל, החשש שמישהו במקרה יגיע הביתה ואאלץ להתמודד עם העולם האנושי, אבל המחשבה על לשמח אותה נתנה לי כוח. כפי שוודאי מובן, בישלתי סיר מרק. ברגע שכיביתי את האש ברחתי לחדרי. כמה שעות אחר כך שמעתי אותה וחברים נוספים פורקים את הקניות. היא דפקה על דלתי, פתחה פתח זעיר, כנראה חששה כמו כל היתר להיכנס למבצר שלי, אמרה תודה והוסיפה, מה לא תשבי איתי בזמן שאני אוכלת מרק?

את הערב הזה בו ישבתי איתה בזמן שאכלה מהמרק לא אשכח לעולם. חשתי רצויה, חשתי שיש בי תועלת ובעיקר חשתי לרגע כמו בת אדם. מספר ימים אחר כך, פניתי אליה ואמרתי, אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל עשית טוב כשביקשת שאכין את המרק והזמנת אותי לשבת איתך, בבקשה תמשיכי לעשות זאת.

השיעור הגדול באמת שהדיכאון לימד אותי זה לזהות מה אני צריכה ולבקש זאת. כיום, חברי הקרובים יודעים שיש לי מספר כללים שמאפשרים לי לא לשקוע, אני חולקת איתם את כללי הברזל שלי שנכונים תמיד וגם משתדלת לחלוק את הרגעים בהם יש צורך ספציפי. החברים שלי יודעים לוודא שלא עוברות יותר מ-36 שעות בהן אני לא פוגשת אדם ואין יוצאים מהכלל, גם במיגרנה, גם אם אני חולה וגם אם אני אומרת תעזבו אותי בשקט. הם יודעים שהבית שלי הוא מראה למצב הנפשי שלי וכשהכיור עובר לערימה בלתי נגמרת של כלים ליד המיטה זה הזמן לבוא ולנקות איתי את הבית. הם חולקים איתי את האחריות, לא כי אני חסרת אחריות, אלא כי הם רוצים לעשות לי טוב, הם אוהבים אותי ואני מונעת מהם את חוסר האונים ומגלה להם כיצד.

תודה על התגובות ומחכה לבאות,

נתראה בשבוע הבא!