כדי להבין את המרחק בין הצהרות חברי הכנסת, על כך שהביאו השבוע את בשורת התקווה והצדק לתושבי כפר שלם, לבין המציאות יש לחזור 25 שנים לאחור.

זה היה בבוקר חורפי של שנת 1993. פמליית רכבי השרד חיפשה מקום לעצור. בכל זאת, לא מתאים שראש הממשלה ושר הביטחון דאז, רא"ל (במיל.) יצחק רבין, ירד מהרכב ישר לתוך שלולית של גשם או ביוב. כך החל הביקור של רבין בשכונת כפר שלם, בפאתי תל-אביב – יפו.

לתושבים החשדנים שקיבלו את פניו אמר רבין משפט מאפיין שנחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי: "אני לא רוצה לראות פה את ג'בליה". ההשוואה של השכונה המוזנחת, שרשויות המדינה כשלו מלפתח, למחנה פליטים פלסטיני, הייתה קולעת. "אני מקווה שנתחיל להזיז עכשיו מספר דברים", אמר רבין בסיום הסיור, "אך לא אבטיח שכל הבעיות תפתרנה מחר".

אמר ועשה. שבועות מספר לאחר הביקור של ראש הממשלה בכפר שלם מונה חבר הכנסת אלי בן-מנחם לתפקיד סגן-שר השיכון. בן-מנחם כיכב בתשדירי הבחירות של העבודה ביוני 92', הבחירות שהראו שישראל חיכתה לרבין. באותם תשדירים הסתובב בן-מנחם, יליד מומבאי שמשפחתו שוכנה בכפר שלם עם עלייתם ארצה ב-49', בשכונת מגוריו, וקבל על ההזנחה והעוול לתושבים. הייתה זו הבטחת בחירות של מפלגת העבודה מודל 92' לשקם את כפר שלם, וראש הממשלה מינה את בן-מנחם על מנת לקיימה.

האופן שבו ניגש בן-מנחם למילוי המשימה היה חד, נחרץ ואפקטיבי ביותר. כחודש לאחר כניסתו לתפקיד גובשו הקריטריונים לפיצוי של תושבי כפר שלם שיעזבו את ביתם – על פי רוב בתי אבן שנבנו על ידי תושבי הכפר הערבי סלאמה, אשר ברחו במהלך מלחמת העצמאות, והסוכנות היהודית השתמשה בהם על מנת לשכן עולים, דוגמת משפחת בן-מנחם – לצורך שיקום המקום.

על מנת שלא להסתבך בשאלות היסטוריות של זכאות – הרי היו מי ששוכנו ועזבו, ובתי האבן הדלים היוו בית גם למי שהגיעו לשם בדרך לא דרך – נקבע תאריך שרירותי לזכאות לפיצוי בעת הפינוי. בן-מנחם ספר 6 שנים לאחור מיום כניסתו לתפקיד סגן-שר השיכון, באפריל 1993, וכך נקבע "התאריך הקובע" לזכאות לפיצוי: האחד באפריל 1987. כל משק בית שהתגורר עד לאותו תאריך קובע בכפר שלם יזכה לפיצוי, ומי שנמצא בשטח ללא הוכחה כי התגורר שם לפני התאריך הקובע יפונה ללא פיצויים. בדרך זו נמנעו הליכים מורכבים, ולמעשה בלתי אפשריים, של הוכחה כי משק הבית אכן שוכן במקום בימי הקמת המדינה. המדינה הלכה "לקולא", וכך הרוב המכריע והגורף של המתגוררים בכפר שלם היו זכאים לפיצוי על פי כללים אלו.

חברת הדיור הציבורי העירונית "חלמיש" נבחרה כקבלנית הביצוע למהלך הפינוי, הפיצוי והבינוי שנדרש לצורך שיקום כפר שלם, בהובלת המנכ"ל דאז יובל פרנקל – אף הוא "רביניסט" ממפלגת העבודה. מרגע שסוכם המודל לביצוע הפיצויים (מאי 1993) ועד נובמבר 1995 פונו מאות משקי בית וחלק נכבד מהשכונה נבנה מחדש בבנייני מגורים רבי קומות, כמקובל באזורנו. לאחר הרצח של רבין, ב-4 בנובמבר 1995, נקטע התהליך. מאות משקי בית, בבתים ישנים מטים ליפול ומנותקים מתשתיות, נותרו למרגלות רבי הקומות החדשים.

כפר שלם בשנת 2011. בתים מטים לפול למרגלות רבי קומות. צילום: תומר נויברג / פלאש 90

אולי הפעם?

איך אומרת אלאניס מוריסט – בואו נעשה פאסט פורוורד לכמה שנים מאוחר יותר. כנסת ישראל, וועדת הכלכלה, בינואר 2018. שתי הצעות חוק פרטיות שעניינן פיצוי התושבים בכפר שלם אוחדו לכדי הצעה אחת ואושרו על ידי הוועדה לקריאה ראשונה במליאה. זו הפעם ה-24 (!!!) שהצעת החוק לעניין כפר שלם מוגשת לכנסת מאז שנת 2008, בשינויי נוסח קלים. מגישי ההצעה הפעם (נאוה בוקר (ליכוד), נורית קורן (ליכוד), איתן כבל (מחנה ציוני), דב חנין (רשימה משותפת), יעקב מרגי (ש"ס)) יכולים להתבשם בהישג של העברה למליאה – אך מבט מפוכח בהצעת החוק יראה כי לתושבים אין סיבה לאופטימיות. המדינה צפויה לטעון לניקיון ידיה, בעוד שכפר שלם תמשיך להיות מוזנחת ותושביה יוותרו ללא פיצוי.

האמת היא כרגיל בפרטים הקטנים, לכן הרשו לי להלאותכם בהם. ראשית ישנו את עניין "התאריך הקובע". התאריך הקובע בהצעת החוק הוא עדיין האחד באפריל 1987, בהתבסס על אותן החלטות שקידם בן-מנחם בזמנו. אלא שמועד זה, אשר נקבע לצורך פישוט ההליכים, הוא כעת מוקד למחלוקת. מנכ"ל עיריית תל-אביב העריך בדיון בכנסת כי ישנן 582 משפחות שזכאיות לפיצוי בהתאם לקריטריונים הללו. אלא שההערכות בדבר מספר המשפחות המתגוררות באזור המדובר בכפר שלם נעות בין 800 ל-1,000 משפחות. כלומר, גם בתסריט הטוב ביותר מדובר בכ-200 משפחות, לכל הפחות, שיוגדרו כ"פולשים" ויזרקו לרחוב ללא כל פיצוי.

בשנים האחרונות ניסתה חברת "חלמיש" מספר פעמים לפנות משפחות שכאלה, שאינן זכאיות לפיצוי על פי הקריטריונים, מכפר שלם. אך לפחות בחלק מהמקרים הצליחו המפונים להראות שיש להם זכויות מסוימות בקרקע, גם אם אינם עומדים באופן מדוקדק בקריטריונים, וחלק מהפינויים נבלמו. מנכ"לית "חלמיש" לשעבר, רחל תורג'מן, נקטה מדיניות של אי פינוי, אך מאז שעזבה את תפקידה, חזרה "חלמיש" לפעול לפינוי תושבים.

מה שברור הוא שהצעת החוק הקיימת מבקשת לפסוח על שני הסעיפים. מי שלא זכאי לפי הקריטריונים יפונה ללא כל פיצוי – וכאמור מדובר במאות משפחות. מה שמעצים את העיוות הוא העובדה שבשנים שעברו מאז שנות ה-90', צברו המשפחות הזכאיות לפיצוי בעת פינויין מכפר שלם מידה מסוימת של כוח פוליטי. הצעת החוק שאושרה לקריאה ראשונה מבטיחה פיצוי – שימו לב – לא על פי "משק בית", אלא פיצוי לראש המשפחה, אבל גם לבניו וגם לנכדיו. זה "קצת" יותר ממה שאמור לקבל "בן ממשיך" במושב. הצעת החוק שתידון במליאה מבטיחה לנכדים של חלק מהמתגוררים בכפר שלם כ-2 מיליון ש"ח כל אחד, וזאת בזמן שמשפחות שגרות בסמוך יזרקו לרחוב. אם להיתלות שוב באילנות הגבוהים של אלאניס – האם אין זו האירוניה בהתגלמותה?

ויהיו שישאלו מאיפה הכסף? זהו פרט "קטן" שמציעי החוק נמנעים מלציין בו – מי ישלם את הפיצויים המפורטים בו, ל"ראש המשפחה", לבניו ולנכדיו? האם קופת המדינה אמורה לממן את הפיצוי? אם כן, הדברים צריכים להיות כתובים באופן מפורש בחוק, אך הדברים אינם כתובים ולא בכדי.

הנחת העבודה של הרשויות היא שהפיצויים צריכים להיעשות בדרך של "משק כספי סגור" – כלומר, ההכנסות העתידיות ממכירת דירות בבניינים רבי קומות שיוקמו בשטחי כפר שלם יממנו את תשלום הפיצויים למפונים. אלא שהמודל הקיים קובע פיצויים בסך שחורג – לפי הערכות עיריית תל אביב – יפו – במיליארד ש"ח מההכנסות הצפויות.

אגב, בעיה נוספת בהצעת החוק היא שהיא מאפשרת לזכאים לסחור בזכויותיהם ולמכור אותן הלאה. על פניו יכול צעיר זכאי מכפר שלם למכור כבר עתה את זכויותיו בסכום "צנוע" של כמה מאות אלפי שקלים, ובעתיד נגלה שאת הפיצוי הגדול יקבל בעל הון שרכש הזכויות מבעוד מועד.

אהרון מדואל, יו"ר ועד כפר שלם. המשפחות הזכאיות לפיצוי צברו כוח פוליטי מסוים (צילום: דבר ראשון)

אז מה לעשות? לעשות

האם יש לתסבוכת הזו פיתרון? כשם שפותר הקשר הגורדי "הבלתי ניתן להתרה", אלכסנדר מוקדון, השתמש בחרבו ופילח החבלים, כך עשו רבין, בן-מנחם ופרנקל בזמנו, בסוגיית כפר שלם: החליטו, חתכו, "הלכו לקולא" מבחינה פורמלית וביצעו בנחישות מבחינה מעשית.

האם יש מי שיבוא כעת ויעשה מעשה רביניסטי שכזה? תידרש הקצאת כספים זה ודאי. אבל יידרש משהו מורכב עוד יותר – צריך לבוא לתושבי השכונה, אשר מיעוטם מצפים להכנסה גבוהה מאד, עבור עצמם, ילדיהם ונכדיהם, ולשכנע אותם להראות סולידריות עם תושבי השכונה שאינם זכאים. חוק "אזורי שיקום" משנת 1965 מעניק לשר האוצר, משה כחלון, את הסמכויות לבצע מעשה מן הסוג הזה – אך האם הוא מעוניין בכך?

רק אם יווצר מודל של פיצוי ראוי לכל תושבי כפר שלם, מודל שיש להחילו במוקדי המצוקה הקשים שנוצרו בדיוק באותה דרך – כפרים נטושים שבהם שוכנו עולים מבלי שזכויותיהם יעוגנו ועלולים להיות מוגדרים כ"פולשים" – כמו שכונת הארגזים, גבעת עמל ומספר מקומות נוספים בארץ, רק אז ניתן יהיה לדבר על תקווה ועל צדק לתושבים.