יותר מהכל אני מפחד ממקצוענים.
למשל מקאר שולץ, המנכ"ל הכל יכול של טבע, אני ממש מפחד. גם ראש ממשלת ישראל לא הזיז לו, והנה הוא מצהיר מבלי למצמץ שהוא עומד למקסם רווחיות תפעולית, כלומר לזרוק אלפים מעובדיו הנאמנים הביתה.
אני מפחד מאנשים קרי רוח וחדורי מטרה, אנשים שישנים טוב מדי בלילה, שלא מגמגמים אף פעם, שלא מתייסרים לעולם, שלא רואים ממטר.
אנשי מקצוע מעולים. אנשים שמחפשים את "ההבראה" וה"התיעלות", חזונם הוא שורת הרווח, אנשים נטולי מיקרו, שיסגרו מפעלים, שיאגמו משאבים, שיעסקו באסטרטגיות ובהתאמות לעידן החדש. שימקסמו עצמם לדעת.
אני מפחד פחד מוות מכאלה שלא מתקפלים, לא מתיישרים, לא נכנעים לשום לחץ. משום מה מעריצים אותם, הם נחשבים ל"תותחים" בתחומם, מקצוענים.
אני מפחד אפילו מספורטאים כאלה, שעוברים מקבוצה אחת לקבוצה היריבה בגלל חוזה משופר. יש להם סוכנים מקצוענים. הם מנשקים את חולצתם הצהובה, ואז את חולצתם האדומה ומיד אחר כך את חולצתם הירוקה. האוהדים שלהם, שלמרות שהם אלה שמתדלקים כלכלית את התחום, הם ללא ספק לא מקצוענים בכלל, מבולבלים ושבורי לב לעתים, כי הם חיים בעולם של ספורט מקצועני, זה לא מה שהיה פעם. זה עסק.
אני מפחד מהשידור הציבורי, שהוא כבר לא רשות השידור עתירת הטעויות והחן, אלא גוף שמתיימר להיות מקצועני . וגם אם הוא רחוק מכך עדיין, הוא חותך תכנית תרבות יומית משיקולי רייטינג. המוזיקה שלהם מפחידה אותי, כי היא מדירה אותי, היא מתנהלת על פי נוסחאות אקסל שאין בינה לבין האינטרס הציבורי כלום. מהתקשורת המסחרית כבר למדתי לפחד מזמן, אין לה אלוהים, היא תשסה איש ברעהו, תשלח אותם להתחתן, להתגושש, לאכול מקקים על אי בודד בעבור נקודת רייטינג. היא מקצוענית ממש.
מפחד מהם, מאנשים ללא אידאלים, יש להם כישרון, יש להם כישורים, יש להם כוח, ויש להם חזון.
ונשמה, שאותה אי אפשר למדוד בשורת הרווח, היא לא עניין למקצוענים.
