מוקדם יותר השבוע נפגשו שר האוצר משה כחלון, ושר התקשורת איוב קרא, עם בכירי המשרדים לדיון על עתיד חברת דואר ישראל. בחלק מכלי התקשורת תורגמה הפגישה להחלטה של שר האוצר כחלון לקדם את הפרטת החברה הממשלתית. בלשכת השר לא אישרו את הידיעות. בוועד העובדים דווקא מקבלים בברכה את ההחלטה להתקדם עם מכירת 20% מהחברה והכנסת משקיע פוטנציאלי. אז מה בעצם קורה בדואר ישראל?

קלדניות בבית המיון של דואר ישראל (צילום: יח"צ דואר ישראל)

קודם כל, קצת מספרים. דואר ישראל היא חברה ממשלתית עם היקף פעילות של 1.8 מיליארד שקלים בשנה, שסיימה את שנת 2016 עם רווח נקי של כ-48 מיליון שקלים. בחברה מועסקים קרוב ל-7,000 עובדים ועיקר עיסוקה העברת מכתבים וחבילות ושירותי תשלומים.

בשנים האחרונות עברה החברה מהפכה משמעותית, שנועדה להכין אותה להפרטה. ב-2006 הפכה מרשות ממשלתית, הפועלת תחת משרד התקשורת, לחברה ממשלתית הפועלת תחת רשות החברות הממשלתיות. מהלך זה נועד להפוך את הדואר משירות ממשלתי לחברה עסקית בבעלות הממשלה. בהמשך, שונו כללי המשחק בענף הדואר והמשלוחים. הוכנסו שחקנים פרטיים לשוק, שהתמקדו בדואר כמותי ובשטח שבין חדרה לגדרה (שתי קטגוריות פעילוּת רווחיות מאוד). דואר ישראל חויבה להמשיך ולתת את שירותי הדואר הפרטי ולהמשיך לפעול בכל הארץ, גם בפריפריה הרחוקה שבה עלויות המשלוח גבוהות במיוחד. מכשול נוסף שמנע מהחברה להתחרות בחברות הפרטיות הוא העובדה שמחירי המשלוחים שלה היו קבועים ולא ניתנים לשינוי.

במקביל יוּבּשה החברה, ועברה סידרה של מהלכים שנועדו להחליש אותה ולהשניא אותה על הציבור. כך, למשל, פוטרו מאות מעובדי החברה, דווקא מתפקידי הקצה, אלו שאמורים לתת שירות לציבור. כתוצאה מהמהלך הזה השירות של החברה התדרדר והיא הפכה למושא לביקורת ולעג. סדרת המערכונים המכוערים בארץ נהדרת הציגו את עובדי הדואר כעצלנים בעלי תודעת שירות נמוכה וכמי שגונב את המשלוחים.

שלב נוסף בהכנת החברה להפרטה היה תהליך התייעלות שכלל פיטורים של קרוב לאלף עובדים. חברה בעלת נכסים רבים ופריסה רחבה (לדואר ישראל יש פי שניים סניפים מבנק הפועלים, לשם ההשוואה), עם מצבת עובדים קטנה יחסית היא נכס אטרקטיבי למשקיעים. בנוסף ב-2011 הנפיקה דואר ישראל אג"ח לשוק המוסדי בסכום של כ-400 מיליון שקלים. אותן אגרות חוב, שירשמו בקרוב למסחר בבורסה, הן צעד בדרך להנפקת מניות החברה בבורסה.

סך כל המהלכים שביצעה המדינה בדואר ישראל בשנים האחרונות יכולים להילמד בבית הספר של ההפרטות. צעד אחרי צעד הפכה המדינה את הדואר משירות ממשלתי לחברת מדף שניתן למכור אותה. השאלה הנשאלת היא מה יקרה עכשיו?

התשובה לכך טמונה בהסכם שנחתם עם העובדים ב-2014. אז, תחת חרב ההפרטה, ואחרי מאבק ארוך ועיקש כשמצב החברה היה קרוב להתרסקות, הסכימו העובדים ללכת למהלך התייעלות שכלל פיטורים של כרבע מהעובדים בחברה, והסכמה למכירת 40% מהחברה (20% למשקיע אסטרטגי ו-20% בהנפקת מניות לציבור).

שמעון פרג'ון, יו"ר ועד העובדים, טוען כי הכותרות של הימים האחרונים על הפרטת הדואר הן ניפוח של בלון. מבחינתו מדובר, בסך הכל, בהתקדמות במהלך שסוכם עליו עם העובדים כבר ב-2014.  פרג'ון דווקא מאמין כי הכנסת משקיע אסטרטגי לדואר היא צעד חיובי שיכול לסייע במהלכים להבראת החברה. לשאלה אם הוא לא חושש שמדובר בצעד נוסף בדרך להפרטה מלאה של החברה, הוא השיב כי הפרטה מלאה לא תהיה, וכי הוא והעובדים יעמדו על כך, כפי שעשו בעבר.

קשה לדעת מניין הביטחון של פרג'ון מגיע. בשני העשורים האחרונים הפריטה הממשלה, לעיתים באופן ברוטלי, כמעט כל נכס או חברה שהייתה בידיה. ייתכן וכחלון לא מכוון להפרטה מלאה של הדואר, אבל מי יודע מה יעוללו לחברה שרי האוצר שיבואו אחריו?

שאלה נוספת שנשאלת היא איך תראה פעילות של חברה ממשלתית ש-20% ממניותיה מוחזקות על ידי בעל הון פרטי ו-20% בידי הציבור? ברשות החברות מקדמים את הרעיון של הפרטת מיעוט כפתרון שיאפשר למדינה להמשיך להיות בעלת רוב המניות החברה מצד אחד, ולהעביר את הניהול השוטף של ענייני החברה למגזר הפרטי מהצד השני.

האם האינטרסים של בעל הון פרטי ושל המדינה ישתלבו יחד? דואר ישראל תהיה, ככל הנראה, מקרה המבחן של השיטה הזו.