בתור חובב ספורט מושבע, אני רגיל כבר לתסביך ה"משיח" של חברי ליציע. בעיתות של כישלונות והפסדים, שוב ושוב נשבים אוהדי הספורט במיתוס המאמן הגאון – אותו עילוי, עדיף צעיר וחסר ניסיון, בעל פרצוף מוכר כשחקן עבר מפורסם – שאם רק יתנו לו את ההזדמנות, אין ספק שיצעיד את הקבוצה להישגים חדשים. פעמים רבות ראיתי איך מנהלי מועדונים נכנעים ללחץ הקהל, או לחלופין משכנעים עצמם בקסמיו של המאמן החדש, רק כדי לגלות כי לניסיון אין תחליף, וש"חדש ומבטיח" מִתּרגם לעיתים רחוקות בלבד גם ל"מצליח".
גם בפוליטיקה אוהבים הפרשנים והמתפקדים להישבות במיתוס הרומנטי, וליפול בקסמיו של המנהיג החדש. זה שמגיע מחוץ לממסד המפלגתי הישן והשנוא, ינער את המוסכמות, יחדיר דם חדש בעורקיו המסתיידים של הגוף העבש, ויחזיר עטרה ליושנה ומנדטים אבודים למקומם. רוח הטראמפּיזם של תקופתנו רק מגבירה את הנטייה טבעית הזו, ומוסיפה לה נופך פופוליסטי על "ייבוש הביצה" בהצדקתה העדפת צורה על תוכן, בורות על ניסיון, ובולטות טלוויזיונית על פני תפיסת עולם מוצקה ומבוססת.
בימים אלו נערך המירוץ לראשות מרצ, ונראה כי המשיחיזם קנה לו אחיזה גם בקרב חברי המפלגה. לאור דשדושה בסקרים, והמאבקים הפנימיים, עולים קולות בקרב רבים מהמתפקדים לפיהם חובה לתת לדמות חדשה לעמוד בראש המפלגה, מישהו מחוץ למועמדים המוכרים והמשעממים. קל ליפול במלכודת זו, אך לאלו הנמשכים למקסם שווא זה ראוי להזכיר כמה אמיתות ועובדות, גם אם אינן רומנטיות במיוחד.
עמידה בראש מפלגה עם מוסדות נבחרים, סיעה גדולה, והיסטוריה של מאבקים פנימיים אינה תחביב. מדובר במקצוע קשה, הדורש פשרות תמידיות, היכרות עמוקה עם שורה של פעילים, יכולת להשֹביע אגו של אנשים רבים וניהול תקציב מדולדל. זאת במקביל לעמידה בראש סיעה של חברי כנסת רבים, שלכל אחד מהם אג'נדה ובוחרים משלו, עליהם יש לעיתים קרובות להכפיף את רצון היו"ר.
קידום מטרות המפלגה מספסלי האופוזיציה דורש שיתופי פעולה עם סיעות יריבות, ותהליך למידה ארוך, וכואב לעיתים, של זוטי זוטות של פרוצדורות פרלמנטריות ועבודה סיזיפית בוועדות הכנסת השונות.
פעילות בגופים חוץ פרלמנטריים היא דבר מבורך וראוי, אך אין בה בהכרח הכנה ראויה לעמידה בראשות מפלגה שאינה פארסה דיקטטורית בסגנון יש עתיד. בנוסף, יתקשה יו"ר חסר מעמד ציבורי ופנימי לגייס את המפלגה למהלכים שיוביל. בסופו של דבר כוחו של יושב הראש ויוקרתו נקבעים קודם כל ממעמדו האישי, ופחות מעצם הצמדת תואר ראש המפלגה לשמו.
חשוב לציין כי לא מדובר במשימה בלתי אפשרית. דוגמה עדכנית, ומוצלחת, היא נפתלי בנט, שלקח מפלגה ימנית קיצונית בדעיכה והפך אותה לטרנדית ומצליחה. אך על כל הצלחה כגון בנט, קל יותר למנות כישלונות כגון מצנע ברק (וכמו שמסתמן גם אבי גבאי) הוצנחו גם הם מבחוץ היישר לראשות מפלגתם, אך ורק כדי לגלות כי הם לא מוכנים לתפקיד, להישרף במהרה ולהוריד את מפלגתם למצולות יחד איתם.
גם במפלגתו של בנט הסתיים רק לא מזמן ניסיון דומה, עם הצנחתו של אפי איתם לתפקיד היו"ר, בכישלון מוחץ. בבואם לקלפי, בוחרי מרצ צריכים לקחת גם היסטוריה עגומה זאת בחשבון. ראשות מפלגה היא לא חלטורה, ומשיח המגיע על חמורו הלבן לרוב לא מביא גאולה, אלא לכל היותר את חמורו.
אבי צוק הוא איש הייטק, לשעבר חבר הנהלת עמותת הפועל אוסישקין
