הסיפור האמיתי שמאחורי הבחירות בארגון העובדים הסוציאליים, הוא המפגש בין העובדים הוותיקים שגדלו, התבגרו ונכנסו לעבודתם טרם עידן ההפרטה – לבין הצעירים שנכנסו לעולם העבודה של ההעסקה הקבלנית ובעידן פירוק מדינת הרווחה – במקצוע שהוא אולי המזוהה עמה ביותר. מפגש הדורות הזה, הוא אולי האתגר הגדול ביותר העומד בפני העבודה המאורגנת בישראל.

השחקניות המרכזיות בהצגה הזו, עלו על הבמה במאבק העובדים הסוציאליים של 2011. ציבור העובדות הסוציאליות הוא ציבור בעל מניע ערכי, והמאבק ההוא הצטייר, ובצדק, כמאבק שאיננו רק על תנאי העבודה במקצוע – כי אם על עצם האחריות של המדינה על אזרחיה. 23 יום שבתו העובדים, כשהדרישה המרכזית שנשמעה מהם הייתה ביטול ההפרטה דה-פקטו – הצמדת שכרן של העובדות הסוציאליות בעמותות המפעילות את השירותים המופרטים לשכרן של מקבילותיהן העובדות בשירות המדינה או ברשויות המקומיות.

את הדרישה הזו, הובילו אז העובדים הסוציאליים הצעירים שרבים מהם הועסקו כעובדי קבלן במשרות חלקיות בעמותות השונות ושהפגינו שטח חזק ואקטיביסטי מאוד. את הקו המרכזי של האיגוד עצמו הובילו אז עובדים ותיקים, כאלו שצמחו בשירות הציבורי לאורך שנים, ושוודאי לא התעשרו מהמקצוע – אבל זכו למדרגות שכר וביטחון תעסוקתי יחסי. חברי הסתדרות עוד מימי הפנקס האדום. אלו נקטו גישה פרגמטית יותר, ביודעם שהאוצר לא מאוד מתרשם מהשבתת שירותים לשכבות המוחלשות (אותם שירותים שהוא מקצץ חדשות לבקרים) ושללא התערבותו במו"מ של יו"ר ההסתדרות דאז, עופר עיני, ספק אם בכלל היו סופרים אותם.

המאבק ההוא הסתיים בהעלאת שכר של 22% וקביעה של שכר מינימום ענפי בעמותות שהיה שקול לשכרו של עובד עם ותק של עשור בשירות הציבורי – הישג שהיה אמנם תקדימי ביחס למדיניות ההפרטה הממשלתית בשלושת העשורים האחרונים – אך רחוק מהיעד המקסימליסטי וגם הצודק שהציגו העובדים הסוציאליים הצעירים במאבקם. גם אנשי האיגוד הוותיקים לא מאוד התלהבו מההסכם שהוצע, שאותו הגדיר עיני כ"המקסימום שיכולנו להשיג בתנאים הקיימים", אבל בבית המשפט – בדיון בבקשת המדינה להוציא כנגד העובדים השובתים צווי מניעה, הסכימו להתפשר ולקבל אותו – מחשש שפסיקה שתורה על הפסקת השביתה תציב את האיגוד בעמדת מיקוח נחותה אף יותר.

שמאל: צפרא דוויק, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים. ימין: ענבל חרמוני, מועמדת לראשות האיגוד (יאיר מייהאוס סטודיו זוז/ באדיבות המצולמת).

מרבית העובדים הסוציאליים שאיתם יצא לי לשוחח מאז, זוכרים את תוצאות אותו המאבק כמפח נפש. יתרה מכך – הוא נגמר בקרע עמוק בתוך הארגון אשר לא הצליח להביא אז את ההישג המיוחל. קרע שבא לידי ביטוי בין היתר בניסיון של חלק מהעובדים הצעירים להמשיך בשביתה, על אף הסכמת הארגון לסיים את הסכסוך – צעד חריף וחריג בנוף יחסי העבודה בישראל, שמערער על עצם יציגותו של האיגוד ויכולתו לשאת ולתת בשם העובדים.

יו"ר האיגוד דאז, איציק פרי, הקדים את פרישתו על רקע הביקורות העזות שספג – לתחושתו שלא בצדק. "אנו שומעים את קולות האכזבה והתסכול בקרב רבים מהעובדים הסוציאליים וקשובים להם", הגיבו אז באיגוד להפגנות הצעירים, רבים מהם אנשי תנועת 'עתידנו' בה צמחה המועמדת לראשות הארגון כיום, ענבל חרמוני. "אולם מטבעו של כל משא ומתן שלעיתים צריך לדעת אם ומתי ניתן להגיע להישגים גדולים יותר ומתי ניצלנו את מלוא ההישגים האפשריים באותו זמן", המשך תגובת האיגוד. את פרי החליפה צפרא דוויק, אף היא עובדת סוציאלית וותיקה, שעם היבחרה הציבה לעצמה יעד לנסות ולהשיב את אמון ציבור העובדים באיגוד.

בשנה שעברה, שש שנים אחרי אותה המחאה – נחתם צו ההרחבה המשווה את שכר העובדים הסוציאליים בעמותות המופרטות לזה של מקביליהם בשירות המדינה וברשויות המקומיות. גם כעת, הצו טרם נאכף במלואו ומשרד הבריאות מתנער ממנו. בשש השנים האחרונות, השתנה גם הרכבו הסוציולוגי של האיגוד עצמו, ואותם מפגינים מ-2011 הגדילו משמעותית את ייצוגם במוסדותיו ואף מציגים מועמדת לראשותו. ייתכן ובעתיד יהיו מוביליו ויתמודדו עם האתגרים הלא פשוטים שבמעבר מעמדת אופוזיציה, לקבלת החלטות קשות.

בפני הארגון אתגרים משמעותיים, מול המשך מגמת ההפרטה והקיצוצים, וייתכן שגם במסגרת הסכמי המסגרת המתקרבים במגזר הציבורי. אולם האתגר הגדול ביותר הנשקף לו – בהבדלי הטרמינולוגיה שבין נכונות לתהליכים איטיים למאבקים חריפים ונטולי פשרות – היא היכולת לשמור על כוחו הארגוני המאוחד – על הסולידריות בין שתי קבוצות הגיל, שלהן סוציולוגיה שונה ותנאי העסקה שונים.