כאשר הופיעה הזוהר (שלהי המאה ה-13), היא הסתערה לא רק על פירוש החומש (גוף הזוהר הוא בעצם פירוש לפרשיות התורה) אלא על כול מנהגי היהודים באותה תקופה, והגיבה בין השאר ב-3 אופנים:

א) משמעויות נוספות בריטואלים קיימים (כגון 4 המינים – משמעות האגודה שלהם ביחד, השוואה ל-7 הצמחים של ארבעת המינים נגד 7 הספירות התחתונות)

ב) ריטואלים חדשים כמו תיקון ערב שבועות

ג) להחוות דיעה במחלוקות קיימות לגבי מנהגים (היהודים בכל רחבי העולם הישן, מפרס ובבל בקצה מזרח ועד ספרד, פרובאנס ומרוקו בקצה מערב נהגו מנהגים שונים בעת הקימה עם בוקר, בבקשות הברכות והתפילות במשך כול היום ועד העליה למיטה בלילה) ולהגיד מה דעת הקבלה (לדוגמה, בשבת – לא להגיד טקסטים מסוימים. תיכף נרחיב)

אני מרחיב את הנושא השלישי – כותב המרצה שלי לקבלה בעברית (ד"ר אבישי בר-אשר, כול האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם) מאמר, אבל לפני הצלילה – כמה נתונים:

– ה"חשוד" העיקרי במאה ה-13 בכתיבת הזוהר הוא ר' משה דה ליאון (להלן – הרמדל), וכבר הזכרנו את זה בשיעורים הקודמים (יש לכם בוחן על זה בסוף הסמסטר). הפרקליטות מנסחת כתב אישום בימים אלה.

– בתק' הקודמת למאה ה-13 (החל מהמאה ה-9) היה נהוג לשלוח שאלות ותשובות (להלן – שו"ת, או שות) לגאוני בבל – אותם ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, שירשו את האמוראים של התלמוד החל מהמאה ה-7, וכאשר התלמוד הבבלי התחיל להתפרסם מערבה, הם היו ברי הסמכא העיקריים, אם לא היחידים, להבנת התלמוד בכלל ובעינייני הלכה בפרט (במאה ה-11 התחיל תהליך ירידת כוחם, כאשר ראשונים בצפון אפריקה וספרד – ר' חננאל, ר' ניסים, הרי"ף והרמבם ידידנו – התגלו כבקיאים לא פחות מהם).

כעת למחקר עצמו – ימצא אבישי מספר מנהגים שהכניס הרמדל בכתביו (אלה שחתם עליהם אבל גם כמה אגרות וציטוטים המיוחסים אליו) ולא פחות חשוב – נמצאים בזוהר. כמה מהם על קצה המזלג:

א) סעודת ליל שבת, סעודה שלישית (המכונה גם שעת "רעוא דרעוין") היא הסעודה האחרונה מבין שלוש הסעודות שההלכה היהודית מחוייבת לסעוד במהלך השבת. זמנה של הסעודה מקביל לזמן תפילת מנחה, כלומר חצי שעה אחרי חצות היום ועד שקיעת החמה. יש מקומות שהיו מצרפים אותה לסעודה שניה (סעודת יום השבת, היא הסעודה השנייה שנערכת בשבת. הסעודה נערכת לקראת הצהריים, לאחר תפילת שחרית ותפילת מוסף). הרמדל והזוהר כמובן מתנגדים, ולמה? כול תפילה במשך היום יש לה ספירה משלה, ואין לחבר בין מועדי התפילות – שחרית (אברהם – ספירת החסד), מוסף (יוסף , ספירת יסוד)  או מנחה (יצחק , ספירת גבורה).

ב) סוד שתי הכיכרות (לחם משנה) – 2 הכיכרות שהתלמוד מחייב לבצוע עליהן בשבת, כזכר למנת המן הכפולה שירדה ליוצאי מצרים במדבר. האם יש לבצוע את שתיהן? כמו כול דבר, גם על זה נחלקו היהודים בזמנו. לדעת הרמדל, יש לבצוע את שתיהן, והסיבה ברורה (איך לא חשבנו על זה) – החלות הן סימן ל-2 הספירות, זו התחתונה (מלכות, שכינה) וזו העליונה (בינה) שמתאחדות דרך ספירת יסוד (יוסף הצדיק) שבתווך. וגם בזוהר, פרשת ויחי: מַה זֶּה לֶחֶם מִשְׁנֶה? אֶלָּא שְׁנֵי לֶחֶם, לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְלֶחֶם מִן הָאָרֶץ. זֶהוּ לֶחֶם עֹנֶג, וְזֶהוּ לֶחֶם עֹנִי. וּבְשַׁבָּת נִכְלָל לֶחֶם הַתַּחְתּוֹן בַּלֶּחֶם הָעֶלְיוֹן, וּמִתְבָּרֵךְ זֶה מִשּׁוּם זֶה, וְהוּא לֶחֶם מִשְׁנֶה. וְעוֹד הָיָה אוֹמֵר, לֶחֶם מִשְׁנֶה שֶׁל שַׁבָּת לוֹקֵחַ מִשַּׁבָּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁשּׁוֹפַעַת וּמְאִירָה לַכֹּל, וּמִתְחַבֵּר לֶחֶם בְּלֶחֶם, וְהוּא מִשְׁנֶה.

ג) מספרן של התיבות בפיוט אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, שהוא פיוט עתיק-עתיק, אולי הכי עתיק שאנחנו מכירים (כן, הוא נכתב לפני אהוד בנאי. אין, אין על הביצוע שלו) – רמדל (וגם הזוהר) סופר את 5 התיבות (מילים) של המשפט הראשון (5) ושל האחרון (תִּפְאֶרֶת וּגְדֻלָּה שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנֵּי הַקֹּדֶשׁ, 6) ועל הדרך כול שורה ושורה, ומתעל אותה לספירה המתאימה. צריך לא להתבלבל ולזכור שכול ספירה וספירה היא אצילות של הבורא, היא קיבלה הסמכה ממנו, היא מדגישה פן מסוים שלו, ולכן התפילה לספירה היא בעצם תפילה לחלק מהבורא, כיון שאי אפשר, ע"פ הקבלה, להתפלל לקב"ה (קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בלשון הזוהר) כי הוא בלתי נתפס ע"י האדם (זה גם הרמבם טען, לפני פרוץ הזוהר ובמקביל לראשוני המקובלים, רק שהוא לא נתן פתרון לאנשים פשוטים כמונו).

ד) אין להדליק נר במוצ"ש לפני ההבדלה – גם הזוהר (הקדמת ספר הזוהר, יד, ע"א) יגיד: "מִשּׁוּם שֶׁאֵין רָאוּי הוּא לְהַדְלִיק אֵשׁ כְּשֶׁיּוֹצֵאת שַׁבָּת עַד שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַבְדִּילִים בַּתְּפִלָּה וּמַבְדִּילִים עַל הַכּוֹס, מִשּׁוּם שֶׁעַד אוֹתוֹ הַזְּמַן שַׁבָּת הִיא, וּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת שׁוֹלֶטֶת עָלֵינוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁמַּבְדִּילִים עַל הַכּוֹס, כָּל אוֹתָם הַחֲיָלוֹת וְכָל אוֹתָם הַמַּחֲנוֹת שֶׁהִתְמַנּוּ עַל יְמוֹת הַחֹל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְמַנָּה עָלֶיהָ" וגם הרמדל יטענו אותה טענה.

ה) תפילת והוא רחום – יש תפילה "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ" שאומרים אותוה לפני תפילת ערבית בשבת: האל יעלים את הכעס, יסיר את כול האסונות, לפני שאנו הולכים לישון, וכשאני אומרים אסונות הכוונה כמובן לכול השדים והרוחות. כנראה יש ויכוח, לאו דווקא קבלי, האם להגיד או לא להגיד אותו. הזוהר (והרמדל) טוענים בהחלטיות להשמיט את הקטע הזה: הטיעון – בשבת כול כוחות הרשע יורדים מהבמה (הם יחזרו במוצ"ש), ע"פ הזוהר הם מסתתרים באיזה חור, מערה (בְּעֵין הָרֵחַיִם שֶׁל נֶקֶב תְּהוֹם רַבָּה) ולא צריך להעיר אותם. אני יודע שזה נשמע פגאני לחלוטין, מה אפשר לעשות, לפעמים אנחנו בזוהר קצת לא כ"כ משכילים….

ו) תפילת השכיבנו בשבת – השכינה מזוהה עם אם רחומה, עם השבת. מה מרגיז אותו? "שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן", שזה חלק מהתפילה שקוראים. אל תבקש שמירה כאשר לא צריך, אתה רק מעורר את כוחות הרוע, בדיוק כמו ההתנגדות של אל רחום וחנון למעלה.

יש עוד עשרות, אבל נראה לי מספיק… הבנו. אבישי מצא כ-30 מנהגים שכאלה, שנמצאים גם בכתבי רמדל וגם בזוהר. ואז – השוס – הוא מגלה אותם גם בשו"תים.

במאה ה-19 כבר סימנו חוקרי ההלכה והראשונים חלק מתשובות גאונים כחשודות שלא קוהרנטיות עם שאר תשובות גאונים של ספרים אחרים. למשל הספר שערי תשובה שמכיל למעלה מ-300 שות"ים, הוא הודפס במאה ה-19 ולא ברור מאיזה כ"י הוא נלקח. מחקר זה ממש לא קשור לקבלה. איך חשדו? פתאום הרב האי גאון, הבן של שרירא גאון , מהמאה ה-11, הגאון האחרון של תק' הגאונים – עובר מתשובה לשאלה שנשאל לקטע אחר לחלוטין על ברכת והוא רחום, או שיוצא נגד החכמים שנוהים אחרי אריסטו, מה שבהחלט לא הטריד את האלף הראשון של ההלכה היהודית.

אבישי הצליב את השו"תים החשודים (שכאמור סומנו כחשודים ללא כול קשר לקבלה) עם הממצאים החופפים של הרמדל והזוהר – בינגו. הוא מזהה מספר רב של מנהגים שמופיע ב-3 המדיות האלה (שו"תים, רמדל, הזוהר). יותר מכך – אלה מנהגים לא מקובלים ושגרתיים בספרד, דהיינו בקסטיליה, מקום מגוריו של הרמדל. הרמדל מצטט את ספר ה"מנהיג", כ"י שאסף מנהגים של כול מיני קהילות (קושטא, א"י, מצרים, אשכנז, פרובאנס, מחוזות ספרד, קירנאיקה ועוד) – מסתבר שהיהודים בקהילה אלמונית עומדים בתפילה מסוימת ובקהילה פלמונית – יושבים, פה חוזרים על השץ ושם – לא, פה קוראים טקסט כזה ושם – אחר, פה מנענעים בלולב בצורה כזו ושם – אחרת.

למה? מה עומד לפני משה דה ליאון שהוא עושה זאת? משה דה ליאון (או כול מקובל אחר) עובר על כ-ו-ל הטקסטים היהודים, וכמו שמתייחס לחומש ומפרש אותו, כך הקבלה מביעה את דעתה על כול פעולה של יהודי בתק' הזאת – הוא עובר על כול עשיה יהודית שיש, מנהגים ותפילות, בודק איך עושים בכרתים למשל מול איך נוהגים בקסטיליה, ומחליט איזה מנהג יותר קרוב בקריאה קבלית (למשל – המנהג הזה שומר על השכינה, מנהג אחר מרחיק את הסטרא אחרא ועוד – הכול לפי הסברים שמתיישבים עם תורת הקבלה הנרקמת ונבנית בימיו) ואת זה הוא מנסה לקדם. איך? הוא מזייף תשובות גאונים, הוא מכניס אותם לאגרות שלו והוא גם, כנראה, מכניס אותם לזוהר. תגידו שזה זיוף? באקדמיה יקראו לזה טקסטים פסוודו-אפיגראפים (כאשר כותב מתחזה לדמות מפורסמת וטוען שהדמות כתבה זאת. למשל ספר חנוך, זה שה' לקח אותו, למשל הזוהר עצמו שכביכול נכתב ע"י החוג של רשב"י). במילים שלנו – דה ליאון ידידנו "שתל" תשובות בפי הגאונים כדי לקבל אסמכתא רבנית. בעניין הזה הוא די "נכשל" – השו"תים של הגאונים הופצו רק במאה ה-19, חצי אלף אחרי מותו. אבל הזוהר שכתב זכה לשוס גדול.

וכך נכנסים מנהגים לא-ספרדיים (חלקם הגדול מאשכנז, אבל גם מקושטא ומצרים) כמו מנהגים ספרדיים לזוהר, וחלקן גלשו לתוך ההלכה היהודית הממוסדת.