קראתי בעיון רב את טור הפרשנות של אוריאל לוי: 'עובדות, לא דימויים', בעניין מדיניות הממשלה ומדינת ישראל כלפי מבקשי המקלט. לוי, שמסיבה כלשהיא מתעקש באופן שיטתי לנקות את ממשלת ישראל מאחריות למחדלים ולמדיניות הלא מוסרית שהיא מקדמת, שכל מטרתה המוצהרת הוא לייאש את מבקשי המקלט ולגרום להם לוותר ולעזוב מרצונם, שוכח כמה עובדות קריטיות כאשר הוא בוחר לתאר תמונה אובייקטיבית ומאוזנת לכאורה. מי שיסתכל על הדברים באופן מורכב ומפוכח יותר, יראה תמונה כעורה ומטרידה הרבה יותר מזו שמצייר לוי- תמונה שתוכל להסביר גם את המהלכים האחרונים של הממשלה והאמת מאחורי מדיניות ה-'חזרה מרצון' שהמדינה מתעקשת לשווק.

אתחיל מהצד המפרגן: המאמר של לוי אינו מנותק מהקשר או מעובדות, כמו גם מהפניית אצבע מאשימה או הטלת אחריות על המדינה בסוגיה המורכבת, והטעונה כל-כך, של מבקשי המקלט. כמו כל מי שעיניו בראשו, גם לוי מבין, וכך גם פותח את מאמרו, כי מדינת ישראל טעתה וביצעה עוול מוסרי חמור כאשר גירשה ב-2012 פליטים סודנים בחזרה למולדתם, תוך התעלמות מהחוק הבינלאומי. במהלך זה התנערה המדינה מאחריותה לאותם מבקשי מקלט, אך לא מאחריותה המוסרית לעתידם ולדמם שנשפך לאחר חזרתם למדינה ממנה ברחו.

המאמר שכתב לוי אינו מבקש להתנגח בחובה המשפטית, או המוסרית, של המדינה כלפי אלו הזכאים למקלט. בדומה לי (ולרובם המכריע של אלו המכירים מקרוב את סוגיית מהקשי המקלט בישראל), גם לוי מעוניין שהמדינה תמצה את אחריותה המשפטית והמוסרית לסיטואציה, וגם מבקר אותה על כך שאינה עושה זאת מספיק. עד כאן אנו תמימי דעים. אך בנקודה זו אני נאלץ לעבור לפן הביקורתי, שלצערי מהווה את עיקר המאמר: המחלוקת שלי עם אוריאל לוי אינה נעוצה בפרשנות שונה של החלטת הממשלה האחרונה בדבר מבקשי המקלט. כמותו, גם אני איני סובר שמדובר בהחלטה שתביא ל-'גירוש' הלכה למעשה: מדינת ישראל עדיין מחויבת לשמור על מדיניות אי החזרה קולקטיבית כלפי כל מי שחצה את הגבול לתחומה מסודן ואריתריאה, עקב המצב המזעזע הממשיך להתקיים במדינות אלו. לכן, גירוש קולקטיבי, שיטתי ומסיבי, המזכיר תקופות ותופעות אפלות בהיסטוריה, לא יהיה כאן ממש. על אף שישנם כאלה שאינם בקיאים בעובדות, ומפרשים את החלטת בג"צ האחרונה כהצדקה מוסרית לגירוש וכ-'הוכחה' מלכתחילה (רק לכאורה, כמובן) לכך ש-"אין להם מה לחפש כאן", פשוט לא מכיר את העובדות.

מה שכן קיים כאן (ואת זה לוי מתעקש לשכוח, לטשטש ולהתעלם משום מה) זה עוד שלב ציני במסכת הניסיונות של מדינת ישראל לייאש עד כלות את מבקשי המקלט, לגרום להם לעזוב 'מרצונם' ולהסכים להצעה ה-'הגונה' וה-'ראויה' לכאורה של המדינה: לקבל את אותו 'מענק עזיבה' מוכר בסך 3500 דולר- סכום הוגן וגבוה לכל הדעות, אך אם ניקח בחשבון את המתגלה מעדויות שנגבו מאותם אנשים שעזבו בלחץ המדינה, לפיהם כסף זה נעלם עד מהרה ועובר למבריחים, מעבירי גבול ועוד גורמים מפוקפקים שמסתערים על המציאה במהירות – אין בכך כלום. נוסיף לכך את העובדה שהעוזבים חשופים, ככל הנראה, לסכנת חיים ממשית, שאין אף גורם מטעם השלטונות (הן במדינות הקולטות והן בישראל) אשר ערב להם, יכול להבטיח את שלומם ומסייע להם להיקלט ולהמשיך הלאה בחייהם, ואת העובדה שהם נאלצים פשוט להתחיל מחדש את כל מסלול הנדודים בדרך-לא-דרך מאפריקה לאירופה דרך מדינות מפוקפקות ומסוכנות (צ'אד, לוב ושאר דיקטטורות)- וקיבלנו סיבה מספיקה וממשית לחשוב לרגע על האחריות המוסרית שלנו למצבם של האנשים שהמדינה שלנו מנסה בכל דרך אפשרית לייאש, לאמלל ולהשפיל בשביל שיעזבו את הארץ- גם אם זה כרוך בסיכון חייהם.

חטא גדול נוסף במאמרו של לוי קשור לטענה לפיה מדיניותה של רשות ההגירה והאוכלוסין, והאופן שבו היא מטפלת בבקשות המקלט, הינו הוגן ו-"מעיד כי בקשת מקלט היא אפשרית". נכון להיום, ישנו בדיוק אזרח אריתריאי אחד (מתוך 38,000 החיים בארץ!) אשר זכה למעמד פליט מטעם המדינה. מה קרה לכל שאר 15,400 הבקשות שהוגשו לרשות, כפי שמציין לוי? האם אכן מדובר בהוכחה כי מהלך זה הוא 'אפשרי'? כמובן שאפשר ללכת למשרדי הרשות, לעמוד במשך שעות ארוכות בתור, לחכות ל-'הזדמנות' לקבל יחס משפיל ועוין בכוונה (מצד פקידים שאין להם שום הכשרה מקצועית, שלא לומר תודעת שירות בסיסית), רק כדי לגלות שבקשתך נדחית על הסף, ללא דיון כלל בעניינך (כפי שדווח במקרים רבים), שדורשים ממך להוכיח כי 'השתתפת במלחמה בצבא אריתריאה' כתנאי להוכחה שנאלצת לברוח מחשש לחייך (כאילו שגיוס בכפייה לצבא ללא מגבלת זמן, החל מגיל 16, אינו מהווה סיבה מספקת לרצות לברוח מהמדינה), או שתיאלץ לחכות שנים! בהמתנה להחלטה שיכולה לחרוץ את גורלך, אפילו לחיים ולמוות. אם לזה קורא לוי מדיניות 'הומנית', כנראה שיש לו הגדרה שונה מאוד מזו של כל אלו המסתכלים על המציאות נכוחה.

כאמור, גם לוי עצמו מעיד כי "המדינה לא הכירה כמעט בפליטים, ויש להצר על כך", וכי לא ניתן לטעון באופן קולקטיבי כי מבקשי המקלט הם "מסתננים שבאים לכאן כדי לגזול מקומות עבודה", כפי שטוענים אנשי ימין קיצוני וקבוצות של שונאי זרים. בין הטענות והעמדה הערכית שלהם, לבין רוח הדברים של לוי, יש כמובן הבדל של מזרח ומערב. אם כך, מדוע לוי מתעקש לטעון כי "אסור לשכוח שלמדינה יש גם את החובה… לשלוט על גבולותיה"? האם הטיעון כאן הוא ביטחוני? האם באמת ניתן לבסס את הניסיון לייאש עשרות אלפי מבקשי מקלט, באמצעות הצבת חלופה של שילוח לאפריקה או כליאה ללא הגבלת זמן בכלא 'סהרונים', על עניין בטחוני? הרי הגדר בגבול סיני, שבנייתה בהליך בזק הסתיימה כבר בשנת 2014, מונעת דה פקטו את חדירתם של 99% מהמסתננים, כמו גם הברחה של סמים ונשים לצרכי זנות. טוב שעשתה המדינה בכך שבנתה את הגדר, גם אם נזכרה בכך מאוחר מדי מדי, והתעוררה לכך מהסיבות הלא נכונות. ממילא, אף אדם סביר לא מבקש לשלול את זכותה של המדינה לערוך את הבירור שיאפשר לקבוע מי מבין מבקשי המקלט אכן זכאי לקבלת מעמד של אזרח בר הגנה, ומי לא זכאי לכך. אך לשם כך על המדינה לעשות בדיוק את זה: לסיים ולמצות את תהליך הבירור עד תום, לפני שהיא ממהרת לשלח לכאן אנשים שלא ברור מעמדם.

המהירות שבה מבקשת הממשלה למסמס ולפסוח על תהליך זה, כפי שביקשה לעשות כבר ב-2015 בהחלטה לאמץ את נוהל 'סהרונים או רואנדה', צריך להטריד כל אדם שעיניו בראשו, ולא לאפשר לו לבטא עמדות כה שמרניות כמו שמבטא לוי. עמדות אלו אינן מתחשבות בתמונה הכוללת של מבקשי המקלט בישראל, כאמור, והניסיון שהתחיל אצל שר הפנים הקודם, אלי ישי, וממשיכו בתפקיד, אריה דרעי, שנוקט באותה מדיניות בדיוק. את מדיניות זו ניתן לנסח במילה אחת: ייאוש, שמלווה ביחס גזעני, כוחני ולא אנושי, ש-'עושה למדינה את העבודה' ומייתר את הצורך בגירוש פיזי ואקטיבי. פשוט נגרום לשוהים להעדיף כל דבר אחר מאשר לנסות ולהישאר כאן, ללא קשר לסיבה שבשמה הגיעו, לסכנה הנשקפת להם בארצות המוצא שלהם או במחויבות המוסרית שלנו כלפיהם, נשב ונסתכל מהצד במחדל המוסרי שאותו יצרנו, ושמשום מה אנו רואים בו אקט הומני ומוצדק.

לסיכומו של עניין, במקום להביע ביקורת על המהלך האחרון של הממשלה- מהלך לא מוסרי, לא הגיוני ולא הוגן, שעוכב למשך כשלוש שנים רק בלחץ סיוע של ארגוני סיוע שפנו לבג"צ, מעדיף לוי לקחת את עמדת 'פרקליטו של השטן' ולגנות דווקא את אלו המבקרים את הממשלה, תוך שהוא מתבסס על מושגים כמו 'פייק ניוז', הלקוחים מהמחנה האולטרא שמרני- אותו מחנה שלוי יודע היטב, ולחלוטין בצדק, כי הוא מעוניין לקדם אג'נדה הפוכה לזו שלו ושל המחנה אליו הוא משתייך (גם בפן הערכי כלפי פליטים ומבקשי מקלט וגם בנושאים חברתיים-כלכליים). במקום לסייע במאמץ להשיג צדק למבקשי המקלט שאכן זקוקים לכך (כפי שמעוניין גם לוי), הוא מספק תחמושת למחנה היריב, באופן שמחליש את המטרה אליה גם הוא שותף ושואף בסופו של דבר.