כבר שנה שאני כותבת על מאבק הנכים. שנה שאני כותבת על החברה, על השרשרת ועל כך שהנכים הם החוליה החלשה ביותר בשרשרת. חיזוקה הוא הכרחי. כבר שנה שזה לא קורה. הבטחות ודיבורים יש הרבה אבל אלו רק מחלישים יותר את הנכים. הקח"ן המפלה בין נכה לנכה, האפליה של הקשישים, וההתבטאויות הנשפכות מכיוון משרדי הממשלה מרסקות את ציבור הנכים. מצבי הרפואי התדרדר לצערי. אני כבר לא יכולה להמשיך ולעשות את מה שעשיתי במהלך השנה האחרונה. אני יודעת שזה לא יסתיים בקרוב. לא כי אין "מקור תקציבי" היות ויש כסף בביטוח הלאומי. יש 9 מיליארד עודפי גבייה רק מהשנה האחרונה. יש 200 מיליארד חוב של משרד האוצר לביטוח לאומי. יש עוד מיליארדים שנותרו במשרדי הממשלה עקב תת ביצוע של המשרדים. יש 20 מיליארד עודפי גבייה ממיסים. כסף הוא לא הבעייה. יש כסף. אין שום רצון לתת אותו לנזקקים. לא לנכים ולא לקשישים. בטח ובטח לא לנכים הקשישים.

מהממשלה הזו כבר התייאשתי. כמוני גם רבים אחרים. הנכים שהיו מפורדים ויריבים שנלחמים על פרורים מתחילים להבין שאם הם לא יתאחדו לגוף אחד, הם לא יקבלו כלום. אני רואה בקבוצה החלשה הזו כוחות חדשים. כוחות שבאים מחיזוק השרשרת, עד כמה שניתן. אני רואה איך מי שיש לו קצת, נותן למי שיש אפילו פחות. אני רואה איך מילים טובות מגיעות למי שזקוק להן. אני רואה נכים גם בכיסאות גלגלים, שמסוגלים לכך, מתגייסים למען נכה שלא יכול ומנקים ומסדרים לו את הבית. אני רואה נכים שפותחים את ליבם ואת ביתם, עבור נכים שנשארו מביתם בגלל שהכסף נגמר. אני רואה איך השברים יוצרים שרשרת חדשה. שרשרת של אנשים חזקים, שתומכים עוזרים האחד לשנייה ומחזקים את עצמם.

לשלם במכולת זה לא ממש עוזר אבל האנרגיה עכשיו ממוקדת. שכר מינימום לכל הנכים הפעימה אחת והוצמדה לשכר הממוצע במשק. ככל שהממשלה מחפשת דרכים איך להפריד למשול ולהפריט כך אנחנו מתאחדים ומתחזקים סביב הדרישה החד משמעית והצודקת. ככל שתענונו כן נרבה וכן נפרוץ. קבוצת "ארגון ה-נכים" מתקרבת במהירות ל- 30,000 חברות וחברים. קבוצות נוספות מצטרפות לקואליצית הארגונים וכולנו מדקלמים את אותו משפט. נכון שרובנו הגדול לא מגיע להפגנות. רק מיעוט קטן נוכח כל הזמן, בהפגנות, בחסימות הכבישים ובאוהל המחאה. רק קומץ קטן, הנושא על גבו השבור 250,000 נכים.

הנתינה, הקבלה, הסולידריות, החיזוקים ושילוב הידיים של אנשים עם מוגבלות, היא דוגמה ומופת לחברה בריאה שיוויונית וצודקת. כבר לא מדברים בקרב הנכים על בוגדים ובגידות. לא על אגו ואינטרסים. מי שפעל נגד ציבור הנכים הוקע והוקא מתוכם. אין מקום במאבק הנכים להפרדה בין נכה לנכה. הזכויות והשוויון אותו אנו דורשים מהממשלה, מיושם הלכה למעשה בין הנכים הנאבקים. השרשרת מתחזקת למרות ובגלל אטימותם של מקבלי ההחלטות. האומץ והנחישות שמתגלים אצל הנכים מעוררים הערצה. אני רואה את החוליה החלשה מתחזקת. אני רואה איך הדברים שאנחנו כותבים משפיעים. איך הם מחלחלים לציבור, לתקשורת ואני מקווה שיגיעו גם למקבלי ההחלטות. גם אם לא לממשלה הנוכחית, אולי לבאה אחריה. אני רואה איך כשתש כוחי, מגיעים נכים חדשים ופועלים גם הם בנחישות ובדבקות במטרה. לומדים את החוקים, את המספרים, את השנים הארוכות בהן הנכים והקשישים זועקים ונלחמים על זכותם לחיות. המאבק הוא כמו מרוץ שליחים, וגם אם אני אניח את העט לרגע, יהיה מי שימשיך את המשימה אחרי. השרשרת הזו לא תשבר. הממשלה הזו לא תצליח שוב לרסק אותם. מה שכן מרסק אותם זה אסונות קטנים של חברים למאבק, שלא שרדו או שלא ישרדו לראות את קיצו. אנחנו באמת נלחמים על חיינו.

לאזרחים הבריאים, אלה שעסוקים בהישרדות היומיומית שלהם ולא רואים אותנו ממטר, אני רק מזכירה -1 מ-1,000 אזרחים הופך לנכה במהלך חייו. במדינת ישראל היום לא חסרות דרכים להפוך לנכים. לא תאמינו כמה מהר החסכונות נעלמים כשמפסיקים לעבוד, כשהופכים לנכים.