לפני חודש חיים גורי קיבל טלפון מ"מעריב". עיתונאי ביקש את דעתו בקשר לתחקיר שהוא עורך על בסיס ג'וערה הנטוש, בסיס בו גורי היה חניך בקורס מפקדי מחלקות של "ההגנה" באמצע שנות ה-40.
בדיעבד, מדובר בראיון האחרון שהוא נתן. בגיל 94 וקצת, בבריאות רופפת מאוד, בקול חלש אבל עם ראש חד כהרגלו הוא הצליח להעביר בשיחה הזאת משהו שהיה חשוב לו להגיד:
"השיכחה זה הדבר המקובל. אני נגד זה. אלה שיבואו אחרינו הם לא יודעים מה היה. השירים, הטקסטים, שמות של אנשים; אפשר למצוא דרכם שורת זיכרון, הזיכרון הוא חלק מהתרבות".
נדמה כי כל חייו גורי הרגיש, הבין ופעל מתוך המשמעות העמוקה של המשפט הזה: "הזיכרון הוא חלק מהתרבות".

מיד קופצות לראשי המילים של גורי שאין ילד, מתש"ח ועד תשע"ח, שלא יודע לדקלם אותן: "ונזכור את כולם / את יפי הבלורית והתואר" ו- "זה אשר ילך / בדרך שהלכנו / אל ישכח אותנו / אותנו באב אל וואד". כמדריך, ציטטתי בעצמי לא פעם את המילים האלו שהפכו לטקסיות כל כך, אולי אפילו חלולות מרוב שימוש, ושאלתי: לפי דעתכם, מה בדיוק רוצה המשורר שנזכור?
שאלה לא פשוטה, בטח לחניכים בצבא או בדרך לצבא, שמובילה לדיון חשוב וכבד משקל. נאמרים דברים כמו "הוא רוצה שנזכור את המתים בשביל שנזכור את החיים", "החיים היהודים העצמאיים בארץ ישראל הם העניין ובשמם חברים רבים כל כך של גורי נהרגו" אני מוסיף את העובדה ש-6,000 איש נהרגו במלחמת תש"ח, מתוך 600,000 יהודים שחיו בארץ באותה העת. אחוז אחד מהאוכלוסיה איננו. אחד מתוך מאה. לא היה מישהו שלא הכיר מישהו שנהרג. ורגע אחרי הנתון המצמרר הזה עולות מעצמן שאלות אמיתיות, כמעט קיומיות אבל גם מאוד קונקרטיות על הבחירה בחיים בארץ: "אז מה הם בעצם חיים ראויים לשמם? האם יש לנו היום דברים שאנחנו מאמינים בהם עד כדי כך שאנחנו מוכנים לסכן את החיים שלנו בשבילם? מהי אהבת הארץ, העם והמולדת היום? ומה בעצם אנחנו זוכרים ולוקחים לחיינו מאותם האנשים?" שאלות שמהדהדות בראשי גם זמן רב לאחר שההדרכה מסתיימת.

חיים גורי נפטר השבוע ועבר בעצמו מעולם החיים לעולם הזיכרונות.

אני רוצה לזכור את חייו: הילד ה-308 של תל אביב הקטנה עוד מהימים שבליבה עמדה בגאון הגימנסיה הרצליה, את כמעט מאה שנותיו בארץ – את רובן הוא בחר להעביר בירושלים, את ימי טרום מדינה בבית הספר לילדי עובדים בדב הוז בת"א ולאחר מכן בבית ספר החקלאי "כדורי" ליד כפר תבור, את ההתגייסות להגנה, לפלמ"ח ולצה"ל, את מלחמת העצמאות והקרבות בנגב, את השליחות למחנה עקורים בהונגריה אחרי השואה, את מלחמת ששת הימים והקרבות על ירושלים, את תיעוד משפט אייכמן וכתיבת ספר בנושא, את 15 השנים בהן הוא עבד על יצירת טרילוגיית סרטים תיעודיים יוצאי דופן על השואה (אחד מהם, "המכה ה-81", אף היה מועמד לאוסקר). את הכתיבה והיצירה הבלתי פוסקת שלו שהיתה כמו יד על הדופק של העם.
לזכור ולהכיר את חייו של חיים גורי זה לזכור ולהכיר את מאה שנות הציונות שלנו, כמעט מתחילתה ועד אתמול בבוקר. על שלל חלומותיה, הישגיה, כשלונותיה ובעיקר בני האדם שהרכיבו ועדיין מרכיבים אותה.

בשנת 2000 הוא התראיין למוסף "הארץ". זמן לא רב אחר כך פרצה האינתיפאדה השניה. שנת 2002 היתה הקשה והמדממת ביותר בשנות האינתיפאדה הארוכה הזאת. שנה נוראית עם אינספור פיגועים; מסעדה בחיפה, תחנת דלק באריאל , קניון בכפר סבא, שוק בירושלים, אוטובוס בצומת מגידו והרשימה עוד ארוכה.
אני זוכר את הפיגוע המחריד במלון פארק בנתניה בזמן סעודת ליל הסדר. סיימנו לאכול, הדלקנו טלוויזיה ושמענו על האסון. אחי, אור, סמ"פ בשיריון באותו הזמן, אמר: "תוך 2 דקות אני מקבל טלפון שקורא לי חזרה לצבא". ואכן כך היה. מבצע "חומת מגן" יצא לדרך. אור בתוך טנק במוקטעה ברמאללה במצור על ערפאת ואנחנו בבית דואגים. בתקופה הזו, של אלימות ופחד, החליטו כמה מדריכים מתנועת הבוגרים שלי, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, לחזור לאותו ראיון עם גורי. לקרוא בו שוב וליצור ממנו מסכת מפורטת, על מנת להבין את אינספור הציטוטים והרבדים שגורי מדבר בהם, אבל בעיקר בשביל לחדד דרכו את עמדתנו-שלנו בתוך מעגל הדמים והאש שהמדינה בערה בו . "הדברים שגורי אמר בראיון הזה התיישבו בול על צורך בתשובות מורכבות שיש בהן ראייה נכוחה אבל גם אופטימיות, שיש בהן התייחסות למתרחש כאן ועכשיו אבל מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר, ובעיקר שיש בה עמדה ערכית וציונית שמתנגדת למוות וטרור, ולא חודלת משאיפה לשלום". אמר לי אלון ניסר, מכותבי המסכת. "המסכת היתה בסיס לשיחה שעברה בגרעינים לקראת גיוס. המטרה היתה להתמודד ביחד עם התחושות הרבות של פחד, הבלבול והתהיות על צדקת הדרך שלנו". לי בעצמי יצא לעבור ולהעביר את השיחה הזאת מספר פעמים. כל פעם מחדש התחושה היתה שמדובר בשיחה שנוגעת בדברים אמיתיים וגדולים. בסיבות הכי עמוקות לחיים שלנו בארץ, וגם בפחדים הגדולים ביותר והשאלות האישיות הקשות.

גורי מסיים את דבריו בראיון ההוא במשפט: "אבל בכל זאת ההישג הגדול היה שהמדינה קמה ושרדה. ושבמהלך הביוגרפיה שלנו העם הזה חזר להיסטוריה. ולעם הזה הרי יש נטייה מסוכנת מאוד לצאת מן ההיסטוריה. ומזה צריך להיזהר. מזה עכשיו אתם צריכים להיזהר. כי עכשיו הדבר הזה בידיכם. עכשיו תורכם". כל פעם מחדש לאחר קריאת הקטע הזה האינסטינקט שלי, ושל כל מי שהיה איתי בחדר, היה פשוט לקחת נשימה גדולה.

נשימה גדולה כי יש כאן דרישה גדולה. להחליט להציב את עצמך בשרשרת הדורות. להבין שאם תבחר בכך, יש לך תפקיד. לגורי, שאיבד כל כך הרבה חברים, שראה את המוות מקרוב, שראה את העוולות והאכזריות הנוראית ביותר של המלחמות, שראה את החברה הישראלית משתנה לנגד עיניו מחברה סולידרית לחברת זאבים, היו את כל הסיבות בעולם להתייאש. אבל מעולם זה לא קרה. הביקורת נוקבת, שתמיד היתה מאוד נוכחת, חדה ומדוייקת ("כואבת לי ארץ ישראל", "מגילת העצמאות זועקת", "היטלר בירושלים" – מספיק שתרשמו חיים גורי בגוגל ותמצאו לבד המון אמירות תוכחה שלו מנומקות ומוסברות היטב), לא טשטשה אף פעם את הבחירה שלו, בסופו של דבר, בחיים, במקום הזה. הוא היה מודאג. מאוד. אבל סירב להתייאש.

בגיל 82 הוא אמר:
"מה שכואב לי זה הפער החברתי של הארץ. יש עניים מרודים שאין להם שום סיכויי להגיע לדירה, ליד מיליארדרים. זה פער חברתי כזה שהוא מכוער, לא צודק ואי אפשר להמשיך איתו. אי אפשר לחיות ככה, כשאנשים עומדים בתור לבקש אוכל לפסח, בהם ניצולי שואה. זה קיום שהנפש מתקוממת נגדו. זה מבייש אותי בתור אזרח ישראלי. יש דברים שאני לא יכול לסלוח עליהם. הדבר הראשון הוא החרמת השירות בצה"ל. כשאומר לי בחור ישיבה, שזה שהוא לומד תורה זה שווה לחטיבת צנחנים, אז גם בורשה היו בלי סוף יהודים שהתפללו וזה לא עזר להם לא במידאנק ולא באושוויץ. הדבר השני הוא ישראלי על תנאי, אם יהיה כך וכך אז אסע לברלין או לאמריקה. מאות אלפי ישראלים נטשו את הארץ. ואני לא יכול לשאת ישראלים על תנאי. אנחנו בתקופה רעה ואנחנו צריכים לצאת מזה. אבל צריך להבדיל בין ימים רעים לימים קשים. הימים שעוברים עלינו עכשיו אינם ימים קשים. הימים הקשים היו בירושלים הנצורה, במעברות, המלחמות שהיו. קושי חושף כוח גנוז ואני כל כך מאמין בעתידו של העם והתרבות הזאת. הדורות לא מתמעטים. שום דבר לא מתמעט, הוא משתנה, ובלבד שהעם היושב בציון יגלה את הכוח הגנוז שבו".

ו-11 שנים אחר כך, בגיל 93 הוא הוציא שירים חדשים ושם כתב:

"כַּנִּרְאֶה שֶׁבְּקָרוֹב לֹא אוּכַל לוֹמַר אֶת שֶׁכֹּה רָצִיתִי לוֹמַר.
אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם, הוֹלֵך וְנִגְמָר.
לְאַט לְאַט, הוֹלֵךְ וְנִגְמָר.
לֹא בְּמַכַּת הַבָּרָק,
לֹא בְּשִׁסּוּף הַפִּגְיוֹן.
לֹא בְּאֶחָד מִסּוּגֵי הַיֶּרִי.
כַּמָּה מַחֲלוֹת שֶׁנֶּאֶסְפוּ בִּי חָבְרוּ לִפְגִישָׁה חֲשׁוּכָה,
שׂוֹחֲחוּ בִּי עַד שֶׁעָלָה הַשַּׁחַר עַל עִירִי.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל עָלֶיךָ שֶׁיּוּנַח לְךָ, שֶׁקְּצָת יוּנַח לְךָ מֵעַצְמְךָ,
אֲנִי מִתְפַּלֵּל לִקְצָת דְּמָמָה.
עוֹד רָצִים שָׁבִים וּמְבַשְּׂרִים. עוֹד קוֹלוֹת מֵעֲבָרִים.
מָתַי יוּנַח לְךָ לְפֶרֶק זְמַן.
אַרְצִי, אַרְצִי הָעֲשֵׁנָה."

בגיל 93, הוא כותב על סופו הקרוב. מדהים שאדם בגיל כזה, שכל חייו כתב ויצר מרגיש עדיין שיש לו כה הרבה שהוא רוצה לומר.

אך קולו נדם. הוא זכה לדממה שהוא התפלל לה.

עצוב לי שחיים גורי הלך.

הוא מסמל תקופה שהולכת ומסתיימת והפחד הגדול הוא שגם ערכים שהולכים ונגמרים.

הלוואי ונדע להפוך את חיים גורי לסמל חי לחברה שאנחנו רוצים להיות ולא רק החברה שהיינו.

********