יש משהו בלימוד האקדמי שמסעיר ומרגש אותי, ואחרי שיעור עוצמתי באוניברסיטה שבו המרצה מסעיר אותנו בחידוש (כמו שאמר ר' יהושע "מה חידוש היה בבית המדרש היום?….אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" – וזה שההלכה בימינו לא מתחדשת זה פאק של ימינו, פעם היא הייתה הכי חיה ותוססת שאפשר, תזכרו את זה!), אני (ויש לי הרגשה שגם הסטודנטים שלומדים אתי חשים כך) מרגישים התעלות. וכדי לתת דוגמאות – הנה ההשוואה בין התורה, הארוס והזוהר, רק כדי להבין את הכיף בלימודים. תמיד כדאי להסתמך על חז"ל שלי כדי לשכנע את עם ישראל בחשיבות הלימוד, כ-ו-ל לימוד שהוא.
כבר חז"ל, בעיקר עקיבא, הנחיל לנו שכול מילה בתורה היא תשבץ-תעלומה, חידה שצריך לפתור אותה. גם אמוראים בתלמוד שלי המשילו את התורה לאשה אהובה "למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה – אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה… " (מס' עירובין, נשבע לכם שזה מה שחכמים שלי מדברים ביניהם, ללמדך כמה אנחנו לא תרבות סגפנית ונזירית). המקובלים לקחו את זה צעד אחד קדימה: היא לא רק מושא ארוטי מרוחק, משהו מעורפל שתלמיד חכם משתוקק אליו, היא אשכרה מפלרטטת עם המקובל, בדיוק כמו הרעיה האולטימטיבית בשיר השירים, היצירה הכי ארוטית שלנו. התורה (אולי הקב"ה?) היא יפהפיה סקסית שמסעירה את חושיך. תראו לי עוד דת, נתפשר אפילו על פקולטה נורמטיבית באקדמיה, נאמר הנהלת חשבונות, שמתייחסת ככה לתחום שלה. היא משהו, היהדות שלי. סוערת ומסעירה.
יש פרק בזוהר בפירוש על ספר שמות (רוב הזוהר הוא מדרש על פרשיות המקרא של כביכול הרשבי, אבל כולנו מבינים שזה אגדה להמונים – הייחוס של הזוהר לרשבי הוא פיקטיבי לחלוטין. זה הבחור הזה וחבריו, משה דה ליאון מהמאה ה-13 שהכניס אותנו להרפתקה הנפלאה הזאת) הנקרא סבא דמשפטים, שבו סבא מנוסה מלמד שני תלמידים מתנשאים מהחוג של רשבי את הלימוד בתורה כמעשה ארוטי, כחיזור של האוהב אחרי אהובתו, שמפלרטטת אתו ומתחבאת, שמתגלה ונעלמת, וההוא, הנבאך, מנסה לשווא ללכוד אותה. וככה זה נשמע:
משל למה הדבר דומה? לאהובה שהיא יפת מראה ויפת תואר, והיא סגורה ומסוגרת בתוך היכלה, ולה אוהב יחיד שאין בני-אדם מכירים בו, אלא נסתר הוא. אוהב זה, מתוך אהבה שהוא אוהבה, עובר על שער ביתה תמיד ונושא עיניו לכל עבר. והיא יודעת שאוהבה הוא הסובב על שער ביתה תמיד. מה היא עושה? פותחת היא פתח קטן באותו היכל נסתר שהיא שם ומגלה פניה לאוהבה, ומיד היא חוזרת ונעלמת. כל אלו שהיו בקרבת אוהבה לא ראו ולא התבוננו אלא אוהבה בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יצאו אליה. והוא ידע שמתוך אהבה שאוהבת אותו נגלתה לו רגע אחד לעורר בו אהבה. כך הוא דבר התורה, היא איננה נגלית אלא לאוהבה. יודעת התורה שאותו חכם-לב סובב על שער ביתה בכל יום, מה היא עושה? מגלה היא את פניה אליו מן ההיכל ורומזת לו רמז, ומיד היא חוזרת למקומה ומסתתרת. כל אלו שהם שם אינם יודעים ואינם מתבוננים אלא הוא בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יוצאים אליה. ועל כן התורה נגלית ונכסית, ונוהגת באהבה לגבי אוהבה, לעורר בו אהבה.
זה קטע מהזוהר! בחיי, בספר התורה, אני לא משקר לכן! זה לא לימוד רמבמיסטי של גילוי האמת האוניברסלית, האריסטוטאלית של גילוי הקטיגוריות שעליהן עולם עומד. בכלל לא. זה משחק נפלא, ב-ד-י-ו-ק כמו החיזור הנפלא בין אשה וגבר (או הפוך, יש לי 3 בנות, אני בטוח שגם הן מחזרות אחרי הבנים, לפחות כך אני מקווה), שעיקרו הוא החיבור – החיבור בין האוהבים, החיבור בין המאמין ובוראו, החיבור בין התלמיד והתורה-מקצוע-חוג-פקולטה שהוא לומד – הכול דומה. התורה (או זה שאמר "ויהי עולם"?) משחקת אתנו, מחייכת ונעלמת, מראה טפח ואז נעלמת. אם זה לא קטע ארוטי – אני לא יודע אם כך מה זאת אהבה וארוטיקה. ה"אמת" (היש אחת שכזאת?) מחייכת למחזר אחריה, מראה טפח לתלמיד שמחפש את האמת, הוא צריך להפוך ולהפוך עד שיבין את הסוגיה-בעיה אקדמית, היא תתן לו עוד חיוך משכר – והמשחק ימשיך. הוא ימשיך, במין צימאון ותאווה בריאה לרדוף אחריה. אני מקווה שבסוף האמת תתגלה (או שהגבר והאשה יתאחדו, סה לה מם שוז, כמו שאומרים הפורצתים).
רשבי, בזוהר, פרשת שלח לך (המרגלים), יחשוף לנו את כיסופיו לתורה, ב-ד-י-ו-ק כמו הכיסופים של גבר לאשה (או הפוך):
בכה רבי שמעון וגעה. פתח ואמר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.
תורה תורה אור כל עולמות,
כמה ימים ונחלים ומקורות ומעינות מתפשטים ממך לכל צד, ממך הכל, עליך עומדים עליונים ותחתונים אור עליון ממך יוצא.
תורה תורה מה אומר לגבך?
אילת אהבים את ויעלת חן, מעלה ומטה אהובים שלך, מי יזכה לינק ממך כיאות,
תורה תורה שעשועי אדונך, מי יכול לגלות ולומר סתרים וגנוזים שלך.
בכה והכניס ראשו בין ברכיו ונשק לעפר.
(תחליפו את "התורה" ב"אמת אקדמאית", ב"קטיגוריה אריסטוטאלית" – זה אותו דבר).
בפרשת תרומה משווה הזוהר בין פעילות המקובל בשבת ובין התפילה שלהם ביום חול. כבר במשנה שלי, במס' כתובות, מפרט התנא כמה פעמים תלמיד חכם צריך לשכב עם אשתו, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (להזכירכם, המצווה הראשונה שהוא ציווה עלינו. המצווה הכי פופולארית שלו). וכמובן, כמו תמיד בית שמאי ובית הלל חלוקים: אלה אומרים שבת פעם בשבועיים, ואלה אומרים – כול שבת (איזה בית אומר מה – זה מבחן טריוויה. רמז – הבית שזכה ביהדות הוא בעד יותר סקס. בגלל זה כנראה הלכה נפסקת לפיו, אבל, כמובן, אלה ואלה דברי אלוהים חיים. כעת אנחנו מבינים למה תמיד חיבבנו את הלל יותר משמאי הנזירי). המשנה משווה את זה לחמרים (אלה שמובילים חמורים, גם הם פעם בשבוע), לגמלים (אלה שמובילים גמלים, יש להם מסע ארוך יותר –פעם ב-30 יום) ולספנים (אלה בכלל גורלם קשה – 6 חודשים. אללה יסתור). דרך אגב, יש כאלה (הטיילין) שמותר להן "בכל יום". אין ספק שזה הג'וב הכי אטרקטיבי, הטיילין. הוא (הזוהר) ישווה – אם המקובל ישכב עם אשתו בליל שבת, אז בחצות הוא יקום, שלא כמו איש ההלכה הרגיל, וידאג לתיקון חצות עם זה שהכול נעשה כדברו, קרי – אהבה בינו ובין בורא עולם. איש הלכה רגיל לא מחויב לזה, רק המקובל. אין ספק שפעמיים בלילה זה בהחלט מסעיר. (את המקובל, לא אותנו, כמובן).
פה אני אפסיק, סה"כ יש לי שלוש בנות, ואין ברצוני להביך אותן…