מה ניתן ללמוד מהסערות האחרונות העוסקות בזכר השואה? כיצד על ישראל והישראלים להתמודד עם "החוק הפולני" המגביל את אופן הביטוי ביחס לשואה? האם, להבדיל, יש מקום לשימוש הרווח בזכר השואה במסגרת השיח הציבורי הגועש סביב שאלת הרחקת אפריקאים שנכנסו לארץ שלא כחוק לאוגנדה ורואנדה? והאם ישנו איזה קו מחבר בין שתי סערות ציבוריות אלו?

אלו הן שאלות כבדות משקל, הדורשות עיון מעמיק בעובדות ובהקשרן ההיסטורי. עיון מסוג זה יש לבצע מתוך מחויבות, אינטלקטואלית וחינוכית, להסיק את המסקנות המוסריות הנדרשות

ראשית יש להכיר בעובדה הפשוטה, החותכת, שהשואה אין לה בעצם לאן ללכת. כ-75 שנה חלפו מאז ניסיון השמדת עמנו בעת מלחמת העולם השניה, וצלה של התקופה האפלה בתולדותינו, שהייתה גם האפלה בתולדות האנושות, מלווה אותנו עדיין בכל עת, ובכל מקום. האובדן, האבל על אשר אבד, המאבק על הקיום היהודי, הפיזי והרוחני, ודמותו של קיום זה, כל אלו הינן שאלות חיים עבורנו, כיחידים וכעם, שאלות שלא ניתן להתחמק מהן.

בני נוער במסע לפולין, במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. למצולמים אין קשר לכתבה. (צילום: יוסי צליגר/ פלאש 90).

נוכחות זו של השואה בחיינו, בהווה, מחייבת התייחסות, דורשת מענה. אין זה אתגר קל עבור העם היהודי, החברה הישראלית וגם לא עבור עמים אחרים. הקושי שמציבה השואה בפני כל בן ובת אנוש – העובדה שבני מיננו העפילו לדרגת רוע מאורגנת וזוועתית שכזו – מחייב אותנו, הדורות שבאו לאחר מכן, לתת פשר מחודש לאנושיות, ולמושגים הבסיסיים ביותר כגון טוב ורע.

תמיד פולני

"החוק הפולני" הוא דוגמא לניסיון להתמודד עם זכר השואה ולעצבו באמצעות כלים משפטיים, פורמליסטיים, שמתיימרים להכתיב מה מותר להגיד ומה פסול לחשוב. זהו ניסיון נואל שנידון לכישלון מראש.

הפולנים מבקשים באמצעות החוק לקבוע כי אין לאמר "מחנות ריכוז והשמדה פולנים" ובאופן כללי אין להטיל כל אחריות לשואה על העם, האומה והמדינה הפולנית. כביכול, הם מבקשים לחסות בצל הדגש ההיסטורי החשוב כי יוזמי השמדת העם היהודי ומבצעיה היו הגרמנים הנאצים, וניתן להבין רצון זה מצידם.

אך כיצד יש להתייחס לעובדה כי הרוב המוחלט של הפולנים נותרו אדישים לזוועות ההשמדה שהתרחשו בסמוך להם, ובכך התייצבו לצד אלו שעמדו לכלותנו? האם מספרם, הרב יחסית, של חסידי אומות עולם בני האומה הפולנית, מבטל את האחריות של הפולנים לאשר התרחש בסמוך להם? או שמא דווקא יש לזכור את הפולנים שלקחו חלק פעיל ברציחתם של יהודים? ומה חלקה של האנטישמיות, הספוגה עמוק בתרבות הפולנית, ומפעפעת את אדיה הרעילים גם בהוויה הפולנית של ימינו? לחילופין, האם לא יהיה זה נכון לזכור כי גם הפולנים דוכאו על ידי הכובש הנאצי ונרצחו אף הם?

אלו הן שאלות כבדות משקל, הדורשות עיון מעמיק בעובדות ובהקשרן ההיסטורי. עיון מסוג זה יש לבצע מתוך מחויבות, אינטלקטואלית וחינוכית, להסיק את המסקנות המוסריות הנדרשות. כאמור, לימוד השואה איננו לימוד היסטורי גרידא, אלא צורך מוסרי אנושי עכשווי, הדורש אמירה כלפי מציאות החיים האנושית שבהווה וביחס לעתיד. חקיקה, קנסות ועונשי מאסר אינם כלים מתאימים להתמודדות מורכבת זו. כאן יועילו רק שיח חינוכי וערכי, מתוך דיאלוג, מפגש ורצון להתמודד עם כאבי העבר ואתגרי העתיד.

יהונתן גפן בעת קבלת פרס על מפעל חיים מאגודת אמני ישראל (אמ"י) בפברואר 2016. גפן השווה לאחרונה את עאהד תמימי לאנה פרנק וחנה סנש וחולל סערה. (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).

יהונתן גפן בעת קבלת פרס על מפעל חיים מאגודת אמני ישראל (אמ"י) בפברואר 2016. גפן השווה לאחרונה את עאהד תמימי לאנה פרנק וחנה סנש וחולל סערה. (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).

זילות השואה

דומה שצידו השני של המטבע השחוק של שיח השואה מתגלה דווקא אצלנו בישראל בדרך של שימוש מופרז וקיצוני בזכר השואה ככלי פוליטי ותועלתני. השימוש בזכר השואה בישראל של ימינו מזכה, כביכול, את המשתמש בו בניצחון אוטומטי בויכוח, יהא הנושא אשר יהא.

אין כאן כוונה להקל ראש בסוגיה המורכבת של הרחקתם של אפריקאים מישראל. אך דומה בעיני שהשימוש הנפרץ בדימויי השואה, והשוואתה של ישראל למדינות שסירבו לקלוט את הפליטים היהודים שנסו מאימת הנאצים, מעוות ומעקם את הדיון הציבורי באופן מזיק.

האם ישראל אכן מרחיקה מכאן אנשים שהגישו בקשה למקלט מדיני? האם ישנו חשש לחייהם של המורחקים מישראל "במדינות השלישיות"? האם ישראל ממלאת את חובתה המוסרית וקולטת פליטי רצח עם ואנשים הנמלטים על חייהם ממלחמה בארצותיהם? מהי היכולת של ישראל, מבחינה חברתית וכלכלית, לקלוט פליטים שכאלה וכיצד אומדים יכולת זו? ואיזו משמעות יש לייחס לעובדה שריכוזי האפריקאים יצרו מציאות חיים קשה, עד בלתי אפשרית, עבור תושבי שכונות דרום תל אביב ואחרות, שכונות שהוזנחו עוד קודם לכן?

ההזדעקות של ציבור רחב, וניצולי שואה בתוכו, שמא חס וחלילה נהיה אנו אדישים לגורל נרדפים הינה מופע מרגש, מפעים ומחזק אמונה בכוחה של החברה הישראלית. אך עוצמת הרגש עלולה, בהקשר זה, לפגוע ביכולת של החברה הישראלית לקיים דיון מבוסס עובדות.

יש להכיר בעובדה הפשוטה, החותכת, שהשואה אין לה בעצם לאן ללכת. צלה של התקופה האפלה בתולדותינו, שהייתה גם האפלה בתולדות האנושות, מלווה אותנו עדיין בכל עת, ובכל מקום

הדרך ארוכה ומתפתלת

שימוש לא אחראי, ציני ומניפולטיבי בזכר השואה איננו נחלתו של צד פוליטי זה או אחר, לצערנו. אמנם, לא יהיה זה נכון לקבוע קטיגורית כי אין להשתמש כלל בזכר השואה במסגרת הדיון הציבורי, האמנותי ואפילו הסאטירי. נהפוך הוא – כפי שאמרתי לעיל, השואה נוכחת עמנו ומחייבת את התייחסותנו. אך יש לקחת בחשבון כי שימוש פרוע, מנותק הקשר ובלתי מעמיק פוגע לא רק בזכרם של הקורבנות וברגשותיהם של הניצולים, אלא גם – ואולי בעיקר – ביכולת שלנו לדון במשמעויות העמוקות של זכר השואה ובמסקנות שעלינו להסיק לחיינו בעת הזו, כמי שחיים במדינה יהודית ודמוקרטית.

יש גם לקחת בחשבון כי התגובה, הריאקציה, לשיח פרוע וחסר אחריות, היא בחקיקת חוקים נואלים, מיותרים ומזיקים, כדוגמת החוק הפולני.

ההתמודדות עם השבר הנורא של השואה, והאפשרות העומדת עבורנו לתקן בחיינו ובחברתנו שבר זה, אינה כוללת קיצורי דרך. הדרך הארוכה, הכוללת למידה אמיתית ומעמיקה של העובדות, מתוך דיאלוג חינוכי וערכי על המשמעויות הנובעות מהן, הינה הדרך בה עלינו לבחור.


הכותבת היא רכזת המסעות לפולין של מרכז הדרכה "המעורר" וחברה בתנועת דרור ישראל