חבר הכנסת אילן גילאון הוא ללא ספק אחד האנשים הראויים ביותר בפוליטיקה הישראלית. אבל המאבק המתנהל בימים אלה על ראשות מרצ הוא לא מאבק פרסונלי, אלא מאבק על דרך.

חשוב שאילן גילאון ינצח בבחירות לראשות מרצ, לא רק בגלל מי שהוא, אלא גם, ובעיקר, משום ההשלכות של ניצחון זה על המחנה הסוציאל-דמוקרטי הישראלי.

כבר שנים ארוכות מפוצל השמאל הישראלי בין שתי מגמות יריבות: השמאל הניאו-ליברלי והשמאל הסוציאל-דמוקרטי. השמאלנים הניאו-ליברלים רוצים הסכם שלום, פלורליזם תרבותי וסובלנות דתית. השמאלנים הסוציאל-דמוקרטים תומכים גם הם בכל אלה, אבל בתפיסתם הפוליטית שמור מקום מרכזי לסוגיות של צדק חלוקתי, לשיקומה של מדינת הרווחה, לתמיכה בעבודה מאורגנת ובאיגודי עובדים.

לא מדובר במחלוקת מקרית או זמנית אלא מהותית. המחנה הניאו-ליברלי יודע שהשקפותיו השמרניות בסוגיות חברתיות וכלכליות מרחיקות אותו מהפריפריה, ומהמעמד הבינוני-נמוך והנמוך. אבל הוא הוא מוכן לשלם את מחיר ההתנכרות לאוכלוסיה זו כדי לדבוק במדיניות כלכלית חברתית שמשמרת את הפריביליגיות שלו.

עבור המחנה הסוציאל דמוקרטי, לעומת זאת, שינוי הסדר הכלכלי-חברתי הוא לא רק טקטיקה או דרך לעשות נפשות בפריפריה, אלא היעד האידאולוגי והפוליטי העיקרי.

בין שני המחנות שבשמאל – זה הניאו-ליברלי וזה הסוציאל-דמוקרטי – נטוש מאבק חריף. לעומת זאת, בין שתי מפלגות השמאל – ה'עבודה' ו'מרצ' – הגבולות מטושטשים. המחלוקות שבין הסוציאל-דמוקרטים בשתי המפלגות קטנות למדי, ונסובות כמעט תמיד על שאלות טקטיות, ובפרט על השאלה: מהו הערוץ האפקטיבי ביותר להשגת עוצמה פוליטית: מפלגת העבודה או מרצ?

בראשית שנות האלפיים נדמה היה שהכף, בשאלה זו, נוטה במובהק לכיוונה של מפלגת העבודה. במרצ מלך אז יוסי ביילין הניאו-ליברל שהביס את רן כהן הסוציאל-דמוקרט. לעומת זאת, חזרתו של עמיר פרץ אל מפלגת העבודה ב-2005, וזכייתו בפריימריז לראשות המפלגה, מיצבו את מפלגת העבודה כמעוזם העיקרי של הסוציאל-דמוקרטים. מגמה זו התחזקה עם הצטרפותה של שלי יחימוביץ למפלגה, ובעקבותיה אישים בעלי רקורד חברתי כסתיו שפיר, איציק שמולי, מיקי רוזנטל ויוסי יונה. לעומת זאת, במרצ שמר המחנה הנאו-ליברלי על ההגמוניה שלו והמליך את זהבה גלאון. המחנה הסוציאל-דמוקרטי ב'עבודה' מצא לפניו שדה-פעולה רחב ופתוח. המחנה הסוציאל-דמוקרטי במרצ שקע בדיכאון, או פעל מתחת לפני השטח.

עשור חלף, והתמונה התהפכה. במהלך עשור זה לא הצליח המחנה הסוציאל-דמוקרטי במפלגת 'העבודה' להגיע להגמוניה, למרות פעמיים שבהם אחז, לכאורה, בראשות המפלגה (עמיר פרץ ושלי יחימוביץ'). הקושי העיקרי נבע מחוסר יכולתם של האישים הפוליטיים לשתף פעולה ביניהם וליצור כוח מגובש. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בקטטות המכוערות בין יחימוביץ' ופרץ, אבל גם חברי הכנסת הסוציאל-דמוקרטים לא הצליחו לשתף פעולה ולהתגבש לכוח פוליטי-אידאולוגי. כך גם פעילי השטח ואנשי החוגים הרעיוניים הסוציאל-דמוקרטיים של מפלגת העבודה. כל אלה לא יצרו מסגרות לשיתוף פעולה ומדי פעם התקוטטו ביניהם על זהותו של המועמד המועדף בקמפיין זה או אחר. בהדרגה השתררה אווירה של דכדוך, שיתוק וקיפאון על הפעילים הסוציאל-דמוקרטיים במפלגה. רבים מהם נטשו את הזירה המפלגתית או צמצמו מאוד את העניין והפעילות שלהם. הניצחונות של הרצוג, ואחר כך של גבאי, והתחדשות הקטטות הפוליטיות שבין פרץ ליחימוביץ' העמיקו עוד יותר את תחושת החידלון.

ב'מרצ', לעומת זאת, קרה ההפך הגמור. חבורות של צעירים נמרצים, חדורי מוטיבציה פוליטית ובעלי השקפה סוציאל-דמוקרטית מובהקת התארגנו למחנה 'האדומים' במרצ, וחידשו את המאבק על אופי המפלגה. הם חברו לאילן גילאון, כמועמדם הטבעי לראשות המפלגה, ויחד איתו יצרו סיכוי ממשי להפיכתה של מרצ למפלגה סוציאל-דמוקרטית. שלא כמו חבריהם המדוכדכים שב'עבודה', הסוציאל-דמוקרטים של מרצ נלהבים, פעילים, נחושים וחדורי אמונה. הצטרפות אליהם פירושה יציאה מהקיפאון והדכדוך ומעבר לעשייה. משום כך התפקדתי למרצ.

הסוציאל דמוקרטים בישראל רחוקים מאוד מן היום שבו יוכלו לקבוע את זהותו של ראש הממשלה, או אפילו את זהותו של שר האוצר או שר העבודה והרווחה. השאלה הממשית שבפניה הם ניצבים היא זו: מהי המסגרת הפוליטית המציעה את התנאים הטובים ביותר לבנייתו של מחנה סוציאל-דמוקרטי מגובש ובעל מסר ברור, מחנה שיצליח לשבור את ההגמוניה של הימין בקרב אוכלוסיות רחבות המצפות לבשורה חברתית ולאלטרנטיבה כלכלית.

התשובה לשאלה הזאת ברורה: מרצ בראשות אילן גילאון.


ד"ר יפתח גולדמן הוא חבר מרצה במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין ירושלים ובתכנית חכמ"ה באוניברסיטת חיפה, פעיל ביסו"ד