כאשר ברא בן-גוריון את המדינה בצלמו ובדמותו עשה מן הסתם גם טעויות. חלקן קלות, מהסוג שטועה בהן מי שעושה, ואחרות כואבות יותר, בדברים שלא עשה. הבולטת שבהן, שאת מחירה אנו משלמים היום, היא חסרונה של חוקה בישראל. מה שלא ניתן לעשות היום אפשר היה לעשות אז. חוקה, שהיא חוק יותר חזק מחוק, אי אפשר לגדף בשם "אקטיביזם שיפוטי" ואי אפשר לבטל בקלות בהפיכה חקיקתית כפי שעושה הממשלה הנוכחית בהובלת איילת שקד. כדי לכופף חוקה, כל שכן לבטל אותה, עדיין דרוש שלטון חזק ונחוש מזה שמולך היום תחת שרביטו של נתניהו. לביטול חוקה נחוץ פופולטור מסדר הגודל של ארדואן. אילו היתה לנו חוקה, היו מוסדות המדינה יכולים לעמוד במצור לפחות במשך עשור נוסף. אבל אין חוקה, ומה שלא נעשה כבר לא יעשה, והמדינה שהיתה נפלה. נשאלת השאלה מהו קו ההגנה החדש שצריך להקים ולבסס, שהיום הוא עדיין בגדר האפשר ויוכל לעכב את הצפוי לנו לעוד דור. התשובה היא עיגון בחוק של זכויות המיעוט החילוני. עדיין קיים כח פרלמנטרי שיתמוך בחקיקה, ועדיין השלטון התיאוקרטי החדש אינו מספיק בטוח בעצמו כדי למנוע.
גם אם משמעות הדבר הוא ויתור על עבר וחלומות של גדולה והצטמצמות לטריטוריה קטנה, ממש כפי שקרה לטורקיה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. זה החזיק מעמד מאה שנה, עד ארדואן.
זה קו ההגנה החדש וזה הזמן – הרגע האחרון להציל את נפשנו.
פנו היום לפוליטיקאי הקרוב ודרשו ממנו – עיגון זכויות המיעוט החילוני, כל עוד אנחנו עדיין הרוב.
