את השבת האחרונה פתחתי במיטה, עם חום גבוה, תה חם, אנטיביוטיקה וציטוט של הרב לוינשטיין, ראש המכינה הקדם צבאית בעלי, שאמר באחד השיעורים שלו שאת ההומוסקסואליות יש למגר כמו שמיגרו מגפות.
אני משוכנע שביום שלא תהיה הסכמה שזה נורמלי הדבר הזה, אנחנו נציל את כל החברה האנושית והמדע הפיזיולוגי והמדע הפסיכולוגי. לא תהיה שום בעיה לטפל בבעיה הזאת, רק צריך להגדיר שזו בעיה. בעיות מדבירים, את המומים אפשר להדביר היום.
לא נפלתם מהכיסא. זה בסדר, גם אני לא. זו לא הפעם הראשונה (לצערנו, גם לא האחרונה) שאנחנו שומעיםות רב בעל השפעה מדבר הומופוביה בשיעורים כאילו היא חלק מהמסורת היהודית. הגבתי בצורה צינית יחסית, שתיתי שוב מהתה ופרסמתי סטטוס חצי-צוחק בפייסבוק והמשכתי הלאה בחיים שלי. אלא שאז, בין האירגונים לשבת להכנות למסע הקרוב עם החניכיםות שלי לפולין, עצרתי לרגע וחשבתי כמה האמירה הזו היא לא יהודית, ואיזו תפיסה נוראית של יהדות משתקפת כאן.
בחודשים האחרונים אני שואל את עצמי על היהדות שלי לא מעט. על ההיסטוריה והמסורת, על האתוסים והסיפורים שהולכים איתנו כעם, על המסרים שאנחנו בוחרים להעביר. כשאני שואל את עצמי על ערכים יהודיים אני חושב על פסח, חגיגת החופש והשחרור והתביעה לא להיות עבדים, לא לאפשר עבדות. חנוכה ומרד בדיכוי. יום כיפור והבחירה להסתכל ולראות איפה חטאנו לאחר, היכולת למחול ולסלוח. תשעה באב והעצב הגדול על הבית שהיה ונחרב, על הריבונות שהייתה ואיננה, על שנאת החינם. אני חושב על הקהילות היהודיות בגולה ואיך החזיקו את עצמם יהודים במשך אלפיים שנה, אל מול פוגרומים וגלי אנטישמיות שונים שניסו למחוק אותנו. על דת קדומה של עם, שמבוססת על הקשר שלו אל הארץ המובטחת, ובכל זאת מצליחה לשרוד גלות של אלפיים שנים בגלל שהיא מצליחה להשתנות ולהתאים את עצמה למצב הנוכחי. הספרים פרוסים על המיטה שלי ואני עובר על טקסטים שקראתי עם החניכים שלי בתקופה האחרונה. אני חוזר לטקסט של בובר שקראנו בסמינר, על ייעודו של העם היהודי; תכליתו של העם, אומר בובר, היא יצירתה של אחוות עמים, שהיא האיחוד בין העמים. תכליתנו האיחוד.
ובין האיחוד של בובר לשנאת חינם של חורבן הבית, אני לא יכול לשתוק לרב לוינשטיין. לא בשם הילד שהייתי, שהיה יושב בבית ושומע את המילים האלה והבטן שלו הייתה מתהפכת ובלילה יעמוד ליד החלון וירצה למגר את עצמו כמו שממגרים מגיפה. לא בשם כל הילדים והנעריםות, או המבוגרים, שעושים יום-יום מאבק להיות מי שהם.ן (כי החברה ההטרוסקסואלית מפעילה כל כך הרבה אלימות כלפי א.נשים להט"ב שכל יום שבו אנחנו ממשיכים לצאת מהארון ולדרוש וליצור לעצמנו חיים לוקח מאיתנו את כוחות הנפש, במקום שנחיה פשוט, וזה לגמרי לא באשמתנו), ואולי בעיקר, בשם היהדות. כי הרבה דברים למדתי ואני עוד לומד מהיהדות שלי, אבל אף אחד מהם הוא לא שנאה, או הדברה.
ביהדות שלי, זו שיש בה עושה שלום במרומים ואת "ואהבת", זו שיודעת להעריך את ההיסטוריה ולהסתכל על העתיד, יש מקום לאהוב ולהשתנות. יש מקום ליצירה יהודית חדשה, אחרת. במשך שנים בגולה האורתודוקסיה שמרה על היהודים יהודים. בקהילות סגורות, מאחורי חומות, מתרגלים את אותם המסורות יום יום. היא היוותה תשובה אמיתית לדת ועם שעוברים גולה, ועובדתית השאירה את היהדות קיימת. צבי לם מכנה את היהדות הזו, יהדות הגולה, יהדות ב'. יהדות א', ככה הוא טוען, מתייחסת ליהדות של בית ראשון ושני. בסופה של הגלות, אחרי השואה, אנחנו עומדים בשנים הראשונות של יהדות ג'. יש מרכז לעם היהודי, יש מדינה. היהדות נדרשת שוב להמציא את עצמה מחדש, להשתנות ולהתעדכן. להישאר נאמנה באמת למקורות שלה. ביהדות הזו, אין מקום לאמירות של הרב לוינשטיין. זה פשוט דבר לא יהודי.
