ברוך השם, אני בריא, הגעתי לבית החולים לבדיקה שגרתית, רוח חזקה וקרה משתוללת בחוץ ובאוטו נעים. לא תאמינו, קרוב מאוד לכניסה יש מקום חניה לארבע מכוניות בלבד. והופ! יש מקום אחד פנוי. אם תתנו לעם הישראלי למצוא מקום חנייה ממש ממש קרוב למקום אליו הוא זקוק להגיע, הרי שהדבר מסב לו אושר לפחות כמי שזכה בלוטו. ודבר זה משותף גם לבוגרי סיירות בעלי שרירים, וגם לנשים חטובות שמבלות כל יום שעתיים במכון כושר. תודה לאל, לא צריך לצעוד מאה מטר, וזה עוד בחינם! אבל זה רק ראשיתו של המעשה.

אני עומד בחניה, רוח הפרצים הקרה בחוץ מתעצמת, העצים כופפים את צמרותיהם, העלים והחול מתעופפים כאילו נסים מפניה של הרוח, לא יכולים עליה. כמה טוב, אני אומר לעצמי, שהמעבר ברגל ממכוניתי לבית החולים היא מרחק קטן ביותר ואני יושב במכוניתי הטובה עד שתירגע מעט הרוח.

הסלולר שלי מצלצל. בצד השני חבר שלי, שיחת רעים נעימה. איש טוב הוא: מה נשמע, ומה קורה אתך, איך אצלך, איך פה, איך שם, דברים בטלים ודברים ברומו של עולם, כשלפתע עומדת אישה מול האוטו שלי, מתכופפת ומביטה בפנס הימני של מכוניתי, אחר כך זזה שמאלה והציצה בפנס השמאלי, אחר כך עוד פעם לפנס הימני עיניה בוחנות וסורקות אותו. אני מביט בה, חבשה כובע צמר חום של הומלסים, שיערה הכמוש, מתעופף ברוח החזקה, רזה מאוד, לחייה שקועות, מכנסיים מהוהות שאיבדו את הצבע, לא תיק ולא ארנק כבת ארבעים או חמישים, נשים אלה אין להם גיל. אחר כך הלכה האישה שנראתה לי, איך לומר לא בדיוק בסדר, אל אחורי המכונית שוב התכופפה, אחר כך נעמדה בצד שלי ושוב התכופפה מביטה בי מבעד לחלון המכונית הסגור, שפתיה נעו, לא שמעתי מה, הרי החלון סגור, למזלי יש לי חימום במכונית ואינני צריך לפתוח את החלון. מטורפת שיכורה. ידיה הדקיקות והקמוטות טפחו על החלון.

השיחה בטלפון מתמשכת, אינני חייב לצאת החוצה דווקא הרגע ולעמוד מולה פנים מול פנים, אבל פעם אצטרך לצאת והמשוגעת דופקת בחלון האחורי של מכוניתי, ידיה נעות, אינני מבין פשרן, אינני פותח, החסר משוגעים אנוכי, מה אתעסק אתה עכשיו? שוב היא נגשת לפנס הימני מה היא רוצה ממנו? משוגעת יש לה אובססיה לפנסים ודווקא נטפלה לפנס הימני שלי. שלושה חיילים כנראה מהבסיס הקרוב, חולפים על פני מכוניתי, אוחזים את כומתותיהם שהרוח לא תעיף אותן, מביטים בי ובה חליפות וצוחקים. אנשים בחוץ היו נמלטים מהרוח מרימים את צווארוני מעיליהם לחסות מפניה. אחד מהם תוקע את אצבעו לרקתו ומסובב אותה בסיבוב בורג, רומז לי, משוגעת. שתי בחורות צעירות יושבות במכונית מלפני, מסובבות ראשן לעברי ונדמה לי שהן מחייכות בלעג למראה מסכן כלוא במכונית ואיזו שיכורה דופקת לו בחלון וסורקת את קדמת המכונית ואחוריה. אוי ווי. אימה קלה אוחזת בי כשאני חושב, למה דווקא אלי נטפלה ההומלסית, ולמה דווקא עכשיו כשחיי על מי מנוחות. זה בלתי נסבל, אינני יכול יותר. אני מאבד את שלוות רוחי: צריך פתרון כלשהו אי אפשר לחיות עם תחושת חוסר וודאות. לגמור עם זה ובמהירות.

אני מחליט, אומר לחברי מעבר לקו הטלפון, "רק רגע יש לי פה משוגעת", "איזה משוגעת?" הוא שואל אותי מצדו השני של הקו. "אני יודע? משוגעת… תן לי לחפש חניה, אני כבר חוזר אליך" ואני מדליק את האוטו. לפתע נעמדת המשוגעת הזו מול האוטו, מנופפת לעברי בידיה בתנועה "אחורה, אחורה". לגמרי פסיכית. יאללה, אני אומר לעצמי, צא מהחניה ומהר לפני שתנפץ לך את הזכוכית עם איזו אבן. רגע, רגע. אבל למה לוותר? למה להיכנע. הרי מי שפה החזק זה אני. טיפת סבלנות. היא עוד מעט תלך כשהיא תראה שאני לא מכופף את גווי לגחמותיה המטורפות ולא יוצא מהאוטו החמים שלי. אני פה בפנים והיא בחוץ חשופה לרוח שיללותיה המייבבות הצליחו לחדור אלי מבעד לחלונות האטומים של האוטו. נראה מי ייכנע ראשון, כמה זמן תוכל זאתי לעמוד כך. זה רק זמני, אמרתי לעצמי, עם משוגעים חייבים להמתין לשעת כושר, צריך להניח להם עד שתעבור להם הקריזה או שהקריזה שלהם תעבור לקרבן אחר. אבל היא ממשיכה לעמוד ולנופף בידיה. האימה גוברת בי, לנוכח עקשנותה. אינני יודע מאין האימה הזו השתלטה עלי, אימה מוזרה, האימה מהזר, מהשונה, מהמשוגע, בסך הכול אישה קטנה, דקת גו, אבל הפחד ממה שיכולה התנהגותה לעולל מתחזק בי. כל המחשבות האלטרואיסטיות הידועות שלי נעלמות ממני. אבל למי אכפת עכשיו. אני חייב להתרחק מהמשוגעת במהירות.

אני עושה רוורס קטן עם האוטו, ולפתע קולטות עיני, שבמקום הריק בו עמדה מכוניתי, היה מונח על הכביש סל רשת קטן בעל שתי ידיות פלסטיק כחולות. האישה ניגשה אליו, הרימה אותו. למרות הרוח העזה פתחתי את חלוני עד כדי חרך קל, היא ניגשה, הוציאה את הארנק מסלה ואמרה בלשון עילגת ובקול רך "סליחה, הרוח לעוף לי זה, עם כל דוקומנטים אני, וקצת קצת כסף".

אבן האימה נגולה מליבי, ואת מקומה החליפה תחושת הקלה גדולה. הודיתי לאלוהים שאיננו, שלא נתן לי להיכשל לגמרי, חייכתי אליה, והיא חייכה אלי בחזרה בהכרת תודה חיוך קטן ומתוק מתנצל וביישני מנופפת בידה הקטנה לשלום. לפתע פסקה הרוח. התביישתי.

**
פברואר 2018