בכל שבוע, לצד עשרות שירים בעברית וכמה שירים באנגלית, יוצאים שיר או שניים בערבית המשתמשים באחת השפות של המרחב הערבי־המזרח תיכוני. בשבוע האחרון זכינו לשמוע את 'היינו שניים' של משה פרץ ונסרין קדרי, שמשלב עברית עם ערבית.
ערבית, כן השפה הזו מהמחסום, מפאודה, מצבי יחזקאלי, מהקללות, מהצעקות של פועלי הבניין, מהשידורים של חמאס, מזהו-זה, מהשכונה, זו שמקיפה אותנו וזו שגדלנו בה. ערבית, השפה הזו שמי שגדל בבית של יוצאי ארצות ערב, היתה השפה שמדברים בבית אבל כמעט ולא בחוץ. ערבית, השפה הזו שהיא שפה רשמית בישראל, אבל מוקצה מחמת מיאוס ופחד בידי רוב היהודים. הערבית, הנוכחת הנפקדת הישראלית.
בזמן שבשנים האחרונות התרגלנו לשמוע בעיקר פופ מהכיוון של הזא'נר הים תיכוני, אם אפשר לקרוא לזה ככה, משה פרץ החליט לחזור לשורשים. והוא לא לבד, קדמו לו אהובה עוזרי, שרית חדד, דודו טסה ועוד ועוד שעשו את זה לפניו. מה שבולט במיוחד ב'היינו שניים', למרות הטענה שיש בו יותר מדי עברית ופחות מדי ערבית, הוא הכמיהה לשיר בערבית. משה פרץ בעצמו כתב על השיר, שמעולם לא שר בערבית ושזה מאוד אישי לו. קשה לפספס את המשמעויות הפוליטיות של השיר, כשמשה שפרץ אומר זה 'תעצרו הכל, לא שכחתי את שפת האם שלי'.
אם ננסה להבין את השיר דרך המשקפיים הזהותיים, יש לנו פה ערבי-יהודי, שהגיע וצמח על פיוטי בתי הכנסת של טבריה, ששר בערבית ביחד עם זמרת ערבייה מוסלמית וישראלית, שהצליחה בשנה האחרונה לפרוץ את חומות גלגל"צ עם אלבום שיש בו ערבית ועברית. כמו פרץ ונסרין, גם הזהויות המורכבות כאן להישאר.
שיר האהבה, הדי סטנדרטי של נסרין ופרץ, אומר לנו מה שהרבה פוליטיקאים לא מעזים – נגזר עלינו שני העמים שלנו, לחיות כאן ביחד. אנחנו מגיעים עם רקע אתני שונה אבל דומה, רב המחבר על המפריד, ואהבה היא חלק מהחיים, כן, גם בין יהודים וערבים.
פרץ בעצמו יודע דבר או שניים על כוחה של המוזיקה לשנות, ו'היינו שניים' זה שיר שבא לשנות – החזרה למקורות, לשורשים, ההנאה הבלתי פוסקת של הקהל ברשתות החברתיות ומחיאות הכפיים למוזיקה הזאת שנכתבה לפני עשרות שנים והשפיעה על כל כך הרבה אנשים מאז. משה פרץ ניצח.
רוב השירים של נסרין באלבום האחרון שלה הם על טהרת העברית. הערבית הרימה ראש רק בכמה משפטי מפתח, וגם בשירים שבהם זה קרה רוב הטקסט היה בעברית. 'חייאתי', אחד השירים היפים של השנה החולפת, הוא דוגמה לשיר כזה, וגם הבלדה היפה השנייה באלבום, 'אנא בחיבאק'. לקדרי, זמרת פופ ערבייה, שפועלת בתוך מציאות תרבותית שלא בדיוק מעודדת יצירה בערבית, יש כמובן זכות מלאה לעשות מה שהיא רוצה, ולאף אחד אין זכות להטיף לה, העניין הוא שהיא שרה יותר טוב בערבית. האיכויות הבולטות שלה כזמרת מנוטרלות במידה לא מעטה כשהיא שרה בעברית, ולראיה, הבלדות על טהרת העברית באלבום הבכורה שלה, שנפלו בכמה רמות מהבלדות העבריות־עם־פזמון־ערבי.
הסינגל הראשון שקדרי הוציאה על טהרת הערבית, "אחיב אל חיאה" (אני אוהבת את החיים), הוא בשורה משמחת עוד לפני ששומעים תו אחד שלו. ויש בו הרבה מאוד תווים, כך מתברר. כמות שמספיקה לשלושה, אם לא ארבעה, שירי פופ ישראליים סטנדרטיים. זו בחירה יפה, שמדגימה את העושר המלודי והקצבי של הפופ הערבי.
הערבית לא נוהרת לקלפיות, ולא מפחידה כמו שהרגילו אותנו (תשאלו את ההורים שלכם ואת סבא וסבתא). ערבית היא שפה כל כך יפה ועשירה, אם רק היינו בוחרים להקשיב לה ולא לברוח ממנה.
