הבמאי אנדרי זבייגינצב מנחית על הצופה בסרטו המטלטל "אהבה חסרה" פטיש של חמישה קילו, ועדיין מותיר את הצופה מרותק לכסאו, כיוון שהצופה מבין שהסרט מסיר את המסיכות שבני האדם עוטים עליהם, והוא עושה את זה כשלבו שותת דם מכאב.

אם ביצירות ביקורתיות על החברה והאדם נוהגים במאים לעשות "הנחות" לצופים, כלומר, ברגעים טרגיים מכניסים גם קצת הומור, חמלה ואהבה, כדי "לרכך" את קשיי החיים, ולעזור לצופה להמשיך ולצפות, הרי שב"אהבה חסרה" אין בכלל הנחות, לא הומור ולא חמלה (חוץ מקטע אחד מכמיר במיוחד). סרט של קרקעיות הנשמה. ואם יש הומור- הוא ציני להחריד.

אז למה הזדהיתי עם הסרט? כי הוא כל כך אמיתי לעזאזל, שובר כל נוסחה שלימדו אותי בלימודי הקולנוע, עד כדי כך שאם הייתי מגיש תסריט כזה לקרנות קולנוע הייתי נדחה על הסף.

הסרט מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. יש כאלה שחושבים שהוא זכה במועמדות בגלל שהוא מעביר, בין היתר, ביקורת חריפה מאוד על הנעשה ברוסיה של פוטין (כפי שעשה זבייגינצב בסרטו הקודם "לוויתן", אף הוא מועמד לאוסקר). אבל הם טועים: הסרט הוא על הנעשה באמריקה של טראמפ וקודמיו לא פחות. הבמאי כאילו בא ואמר: "לי אין חמלה? לכל העולם הזה אין חמלה".

"אהבה חסרה" מספר על זוג, שהתחתן ללא אהבה (כמו רוב הנישואים לדעת הבמאי), שהפכו עם השנים לשנאה של ממש. הם מנוכרים אחד לשנייה, ואם היו יכולים הם היו הורגים אחד את השנייה. כל זה היה נסבל (כמו חיי נישואים רבים), אלמלא היו מביאים ילד לעולם, אליושה.

השניים מתעבים את הילד, כי הם מתעבים את החיים, וללא מודעות כמובן – מתעבים בעיקר את עצמם. הם מתייחסים אל הילד הלא רצוי בגסות רוח כמו אל כלב לא מאולף. אז למה בכלל הביאו ילד? כי ככה צריך, ככה מכתיבה החברה.

הם בהליכי גירושים, לכל אחד יש כבר בן זוג חלופי, ובמריבות האינסופיות (רצופות בקללות וצרחות), הם זורקים את אליושה בן ה-12 מהאחד לשנייה. "את/ה תיקח/י את הילד הטמבל הזה", "למה אני? את/ה תקח/י אותו, את/ה רצית בו". האם מודה: "מעולם לא אהבתי אותו, נכנסתי להריון מתוך טיפשות".

בני הזוג עושים הכל כדי לא להתראות עם הילד הלא רצוי. ומעבר לקירות הדקים, הילד המבודד שומע את הכול, לתשומת לב ההורים. והילד לא טיפש, אדרבא, הוא רגיש מאוד וחכם מאוד, והוא בוכה בכי מרורים ללא קול כמעט (שחלילה לא יישמע "הכלב"). זוהי הסצנה היחידה מעוררת החמלה בסרט, בא לך לחבק את הילד ביד אחת ובשנייה לחנוק את ההורים.

כשהאם מראה לקונים פוטנציאליים את הדירה (שבני הזוג מוכרים כדי להיפטר סופית זו מזה), ונכנסים לחדר הילד, האם מקללת את הילד תוך כדי כאפה על ראשו, ואומרת לקונים שהילד לא יודע מה זה נימוס, לא אומר שלום יפה, ומתרעמת שהוא לא אומר לה "תודה" על ארוחת הבוקר. נימוסים והליכות.

לאם יש, כאמור, אלטרנטיבה לבעל (גבר עשיר), ולאב גם כן (בחורה צעירה ממנו בהרבה). כאן מגיע קטע מדהים: האב עובד כאיש תוכנה בחברת מחשבים גדולה, ובעלי החברה, אדם דתי פרובוסלבי, (הוי! הקדושה הדתית הצבועה) לא מעסיק רווקים, הוא בעד ערכי משפחה. לשם אישוש חיי המשפחה לאחר גירושיו, ממהר האב להכניס את חברתו להריון, "יפטרו אותי אם לא תהיה לי משפחה" הוא אומר לחברו.

הילד החכם והאומלל עושה את הצעד היחידי המתבקש מבחינתו: הוא נעלם מהבית. רק אחרי תקופה מסוימת מתחילה המשטרה בחיפושים. המשטרה פורמליסטית למדי, הם מצמצמים את החיפושים, בעולם המופרט של פוטין, אין לה מספיק תקציבים לכוח אדם ובטח לא לחמלה. רגש כזה לא מופיע בסעיפי ספר התקציב הקפיטליסטי. כתוצאה מכך מתחילים מתנדבים לערוך חיפושים, הם עושים ככל שביכולתם (רגע מרומם את הנפש), אבל האדמה בלעה את הילד.

הם מגיעים לסבתא הגרה מרחק של כמה שעות נסיעה, אולי ברח הילד אליה. הסבתא אישה נרגנת מתוסכלת, חסרת אמצעים כמו כל מי שגר בפריפריה מחוץ למוסקבה, שלא מבינה מה רוצים ממנה למה שהילד בכלל ירצה לברוח אליה. היא נכנסת לעימותים עם ביתה, "את ניסית לזרוק את האליושה שלך עלי", מאשימה הסבתא. כעת, מבין הצופה שבמצב של הוויה מנוכרת, כולם שונאים את כולם.

ההורים כמובן מצטרפים לחיפושים שנערכים במבנים נטושים ענקיים, השרידים "המפוארים" של התמוטטות האימפריה הרוסית. החברה הצעירה וההריונית של האבא מתחילה כבר להתלונן שהוא עסוק מדי בחיפושים ולא מעניק לה מספיק תשומת לב. מהצד שני, החבר החדש של האמא עסוק בצ'טים עם בתו האהובה מנישואים קודמים. בתו היפה היא האדם היחידי המחייך בסרט, היא ילדה בת עשירים, גרה בליסבון ואפילו לא בא לה להגיע לביקור מולדת ברוסיה. כשיש הרבה כסף אפשר לחייך ולהיות יפה. העני לעולם יהיה מכוער.

רגע שיא בסרט: תוך כדי החיפושים מתבקשים ההורים להגיע, נמצאה גופה חרוכה של נער. ההורים מזדעזעים, אבל מתגלה, לפי שומה שהייתה לבנם על החזה, שהגופה אינה של אליושה. הזעזוע של ההורים המתפרקים הוא בגלל המראה הדוחה של הגופה החרוכה, ובגלל המתח שהצטבר בחייהם – ראייה צינית של הבמאי. זה הרגע היחיד בסרט בו אנו רואים דמעות מזוג ההורים. כל זה על רקע קירות מלוכלכים בדם בחדר המתים, כמו בבית מטבחיים, ברוסיה אין מי שינקה את הקירות של חדרי המתים המגואלים בדם.

ומה גורל הגיבורים?

הילד נעלם, וכעבור שנים אנו רואים עדיין פוסטרים המבקשים את עזרת הציבור.

האם חיה עם המאהב העשיר, לא ברור אם נשאר ביניהם קשר רגשי כלשהו. הוא צופה בטלוויזיה – כמו בסרט קולנוע – בזוועות הרוסיות באוקראינה (כמו הצופה האמריקאי בזוועות שיצר צבא ארה"ב בעיראק), היא עסוקה בצעדה על הליכון, סמל לדריכה במקום – דבר לא השתנה. היא עטויה באימונית של הדגל הרוסי. כמו שנאמר כבר: הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל.

אם לרגע חשבנו שהאבא, שיש בו משהו דוּבִּי, טוב מגרושתו, הרי שבאחת הסצנות האחרונות הוא משליך כחפץ מאוס את תינוקו החדש המייבב (כדרך כל התינוקות) בעצבים אל תוך הלול שלו.

את כל הסרט מלווה מוזיקה, מאיימת, חד גונית, שמבשרת את הקיום המנוכר. אם בסרטו הקודם "לוויתן", הגיבורים שותים כל הזמן, הרי שבסרט הנוכחי הם עסוקים כל הזמן בצפייה בסמארטפון. כשהם אוכלים, כשהם שותים, ובעיקר כשהם נמצאים אחד עם השנייה. מכירים? התמכרות היא דבר מאוס גם אצל המתמכר.

הסרט מועמד, כאמור, לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. בוא לא נשלה את עצמנו, זהו לא פרס חשוב, כמו שהישראלים נוטים לחשוב. זהו פרס זניח בעיני האמריקאים, ו"אהבה חסרה" חשובה להם בגלל שיש בו ביקורת חריפה עקיפה וישירה על פוטין. אבל האמריקאים כנראה לא תופשים שהסרט הוא ביקורת חריפה מאוד על החברה הקפיטליסטית המנוכרת והפסבדו-פטריוטית שפנימיותה הוא ניכור ממושך.

"אני רוצה להיות מאושרת" היא ססמה סתמית בחצי מהסרטים האמריקאים, לא רק ב"אהבה חסרה". קדושת הדגל האמריקאי, הרוסי, הפולני, הישראלי – מעל הכול. המלחמות כבידור חדשותי ולא באמת ערך האדם, הניכור הנורא בבתים בחברה האמריקאית הגורמת לילדים ליטול נשק ולירות לכל עבר (לא מדגישים ב-CNN כמה היה הילד מנוכר, דחוי ואומלל), קידוש ערכים דתיים ולאומניים אצל האוונגליסטים האמריקאים – זוהי תמצית ההוויה האמריקאית ושלנו.

זבייגינצב הוא גאון, אומן תיאור הניכור. אם ב"תמונות מחיי נישואין" הראה אינגמר ברגמן, באומנותו הגדולה, את העליות והמורדות בחיי הנישואין, והשנאות מתגלות כדרך אגב במלוא האכזריות, אצל זבייגינצב יש רק מונוטוניות אכזרית, כנה ושובה את הלב, כמו פס הקול של הסרט.

"אהבה חסרה" מוחרם על ידי הממסד ברוסיה בטענה שהוא סרט אנטי פטריוטי נגד המדינה, שחושף את ערוות אמא רוסיה לעיני כל העולם. תארו לעצמכם ש"אהבה חסרה" היה סרט ישראלי, אמות הספים היו רועדות, והיו קוראים לא לתת תקציב לסרטים כאלה, תקציבי המדינה הקדושה אימא ישראל. אבל לידיעת הממסד והמלקקים להם, תרבות תימצא לה תמיד פרצה לחלחל לתוכה. ו"אהבה חסרה", שלא מצא מימון ברוסיה, מצא את דרכו אל המסכים בעולם.

נ.ב – אני משתדל לבקר סרטים שאני חש שאפיק מהם עושר רוחני כלשהו. והשנה, שנה רעה לעולם, התברכנו בהרבה יצירות מופלאות בקולנוע.

אל תעשו לעצמכם הנחה, לכו לראות את הסרט הזה, זה רק יכול להועיל לכם.