כל מי שאי פעם ביקר באולם מעצרים בבית משפט יודע כיצד דיון בהם נראה. כ-10 עצירים נכנסים לאולם בבת אחת ומתיישבים ב"בוקסה" המיועדת להם – ספסל ארוך, וקיר זכוכית שמפריד ביניהם לבין יתר האולם. איתם יושבים כמה וכמה אנשי שב"ס. באולם יושבת שופטת אחת, מולה עומדים מצד אחד כמה וכמה תובעים משטרתיים, כל אחד מנסה לקדם את התיק שלו, ומצד שני מספר מכובד של סנגורים, תוהים מתי העציר שלהם ייקרא לדיון.

העצירים עוברים מול השופטת כבסרט נע. אחד מהם נקרא לדיון, הוא נעמד בבוקסה, התובע המשטרתי האמון על תיקו והסנגור שלו לוקחים את הבמה. זה כמובן לא מונע מיתר התובעים להתווכח ביניהם לגבי מי יעלה לדיון הבא, או סתם לשאול אחד את השני על הסופ"ש, לזרוק עקיצות בין הסנגורים לתובעים וכהנה וכהנה. בטווח הזה, מתקבלות החלטות הרות גורל לגבי העציר שזוכה לדיון כרגע. כמה זמן עומד לרשותו? לפעמים רק מספר חד ספרתי של דקות. באולם המעצרים האחרון שביליתי בו, תובע משטרתי אחד אמר לאחר: "תן לי לעקוף אותך, יש לי עבירה שביצע שב"ח, זה גירוש של גג 7 דקות".

זה לא שהדיון הזה לא מגיע לאיריס אלוביץ' בת ה-70. הוא פשוט מגיע באותה מידה בדיוק גם לכל חשוד אחר המגיע לתאי המעצר שלנו

מה נדון באותם דיונים קצרים? העבירות הנדונות יכולות להיות כל דבר בין גניבת אופניים לרצח, אבל הדיונים עצמם, שכל דקה בהם צריכה להיות מנוצלת עד תום, תמיד ענייניים להפליא. התובע המשטרתי מבקש להאריך את מעצרו של החשוד בכך וכך ימים, הסנגור טוען מדוע אין בכך הכרח, שואל את התובע שאלות אודות המידע שהשיג עד כה בחקירות, השופטת שואלת שאלות לגבי הכרח המאסר, אולי תשאל את העציר מספר שאלות – הכל נוגע לעבירה עצמה, לתיק עצמו, לחשדות ולחקירות.

יודעים מה לא שמעתי מעולם בדיונים כאלה? 15 דקות בהן סנגורו של החשוד והחשוד עצמו מדברים על כך שמאז שהם במעצר הם ישנים פחות שעות. החקירות שלהם עורכות זמן רב, הנוהל לפיו שב"ס פועל הוא כזה של השכמות ב-5 בבוקר. לפעמים יש קטטות בתאים הסמוכים – כל הדברים האלה מקשים על שינה. לא שמעתי גם דיונים ארוכים על פשפשים שעקצו את העצירים, או על הצורך להתחשב בגילם המבוגר.

שאול אלוביץ' בדיון בבית משפט להארכת מעצרו בפרשת 4,000. 22 בפברואר 2018 (צילום: פלאש90)

כל הבעיות האלה – הן חשובות מאוד. עצם העובדה שאדם חשוד בעבירה כזו או אחרת, לא גוזרת שמגיע לו להיחקר בתנאים שאינם ראויים. אם רשויות החוק עוצרות אדם לפרק זמן של מספר ימים על מנת לחקור אותו, מוטל עליהן גם לספק לו תנאים ראויים בפרק הזמן הזה. תנאיי היגיינה נאותים, ביטחון, יחס אנושי – כל אלה דברים שראויים לכל עציר. ולמרות זאת, התנאים בבתי המעצר אינם עולים לדיון בבית המשפט מול אדם מבוגר, שאינו דובר עברית, ונמצא במעצר מכיוון שהוא חשוד בכך שגנב מחשב מבית עסק. הם כן נשמעים בבתי המשפט כשהעצור הוא מקורב לרה"מ או מנכ"ל חברה ציבורית.

הסוגיה שממש צועקת כאן מתחת למילים היא מאוד פשוטה – בתפישה שלנו, יש עבריינים ויש אנשים רגילים, כמונו. לעבריינים, לא מגיע הרבה. תנאי המחייה בבתי הסוהר, או בכלל מה קורה בתוך בתי הסוהר שלנו, לא מעניינים במיוחד את מרבית הציבור. מבחינתנו, עבריין הוא אדם שפשע, נתפס, נסגר מאחורי תא בבית סוהר, וזהו. לא צריך לחשוב עליו או על זה יותר.

אנחנו רגילים להתעלם לחלוטין מרוב מי שמגיע לאותם אולמות מעצר. לא לראות אותם. למען האמת, אלו לרוב אנשים אותם אנו בוחרים לא לראות גם כשהם לא באולמות מעצר

יש בתפיסה הזאת כמובן בעיה הומאנית – זה שמישהו פשע לא מבטל את האנושיות שלו. בכל זאת מגיעים לו כמה דברים בסיסיים, אפילו בזמן שהוא מרצה את עונשו לחברה. אבל השאלה הגדולה יותר היא בכלל אחרת. השאלה הגדולה יותר היא למה אדם שחשוד בכך שפרץ לפאב וגנב ממנו בקבוקי שתייה (מקרה אמיתי) הוא עבריין גדול יותר מאדם שחשוד בכך שהציע למכור את תפקיד היועמ"ש?

אנחנו רגילים להתעלם לחלוטין מרוב מי שמגיע לאותם אולמות מעצר. לא לראות אותם. למען האמת, אלו לרוב אנשים אותם אנו בוחרים לא לראות גם כשהם לא באולמות מעצר – אנשים מהשכבות הכלכליות הנמוכות ביותר בחברה, המון עולים חדשים, אולי אפילו מי שאינם בעלי אזרחות ישראלית.

אנשים כמו חפץ ואלוביץ' לעומת זאת, הם "משלנו". הם אנשים "רגילים". לכן, חשוב לדאוג להם לתנאים טובים, ולכן הדיון בהארכת המעצר שלהם יכלול דקות ארוכות כל כך של שיחה אודות תנאי המעצר שלהם, היחס לו הם זוכים משב"ס והמשטרה, והתנאים הבסיסיים הראויים לכל עציר.

זה לא שהדיון הזה לא מגיע לאיריס אלוביץ' בת ה-70. הוא פשוט מגיע באותה מידה בדיוק גם לכל חשוד אחר המגיע לתאי המעצר שלנו.