נפתח בתרגיל מחשבתי. נסו לחשוב מי אמר למי, מתי, ובאיזה הקשר, את המילים הבאות: "השלטון בישראל ויחסי הגומלין שלו עם ההון מצויים בנקודה הרת גורל שבה אמון הציבור בהם הוא בשפל המדרגה וממשיך להתדרדר. סימנים ואותות המגיעים מזירת הפעולה של השלטון, עם או בלי ההון, מלמדים על גישה שבה להשגת טובות הנאה אישיות או סקטוריאליות יש משקל רב יותר מאשר להכרה בתפקידו של השלטון כנאמנו של הציבור, על כל המשתמע מכך".

ובכן, לא מדובר בנאום שנישא בהפגנות האחרונות נגד השחיתות בפתח תקווה או בשדרות רוטשילד בתל אביב. הדברים נכתבו בדו"ח ועדה מיוחדת שמינה מבקר המדינה ל'בחינת קשרי הון ושלטון', שבראשה עמד פרופ' רמי פרידמן, ופרסמה את מסקנותיה לפני קצת יותר מחמש שנים – ביולי 2012. מעיון חוזר בדו"ח עולה מצד אחד התחושה כי הכתובת היתה על הקיר, ובאותיות ענק שקשה לפספס. מצד שני, אחרי מאורעות הימים האחרונים הדו"ח נראה מעט נאיבי כשהוא דן בפעילותם של הלוביסטים, או בתלות של נבחרי הציבור בכספי התורמים העשירים. העדויות הצפות ועולות מקודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה הופכות את הדו"ח החמור לאנדרסטייטמנט.

על אף שמסקנות הוועדה נעלמו כלא היו ואף אחת מהן לא יושמה בפועל, יש בדו"ח שפורסם כדי להצביע על שורש הבעיה שבה מדינת ישראל מצויה היום. "חלק מבעלי ההון השיגו חלק ניכר מהונם באמצעות מניעת תחרות, היעדר רגולציה, מכסים שלטוניים, ומכירת איגרות חוב שנקנו על ידי גופי ההשקעה המוסדיים בחוסר אחריות", אומרים חברי הועדה ומסבירים כי "במילים אחרות, חלק מבעלי ההון עושים את הונם על בסיס תפקוד לא תקין של השלטון". המסקנה הזו מעלה את השאלה מה קרה למוסדות השלטון שלנו? מה בהם השתנה והוביל לאותו 'תפקוד לא תקין'?

האמת היא שבעשורים האחרונים לא השתנה יותר מידי במוסדות השלטון. השיטה הפרלמנטרית הישראלית כמעט ולא השתנתה מיום היווסדה. סמכויות הממשלה לא השתנו, וגם הרגולציה לא השתנתה באופן יסודי. מה כן השתנה? הרעיונות. רעיון השוק החופשי בצורתו הניאו-ליברלית, שקנה שביתה בישראל בשני העשורים האחרונים, הוא זה ששינה את כללי המשחק.

השיטה הניאו-ליברלית היא השחיתות

נחזור לדו"ח ועדת פרידמן. "בעלי ההון בישראל משמרים את כוחם הכלכלי ומעצימים אותו באמצעים פוליטיים ושלטוניים", כתבו חברי הוועדה וכינו את התופעה "קפיטליזם של מקורבים או אוליגרכיה ישראלית". בדו"ח מתוארות גם ההשפעות של אותה התופעה על הדמוקרטיה הישראלית והמשק בישראל – "תופעה זו של בעלי הון השולטים בשלטון מעמיקה את הפערים הכלכלים בחברה הישראלית. אם לא יתקבלו החלטות חשובות ומשמעותיות למיגור התופעה, היא עלולה להוביל למשבר אמון בדמוקרטיה עצמה. אין מדובר בהתרעה מפני העלול לבוא, כי התופעה פוגעת כבר כעת בעקרונות הצדק החלוקתי והדמוקרטיה, ערכי היסוד והשוויון וכבוד האדם. הפגיעה באה לידי ביטוי בצמיחה וביעילות המשק."

ג'וזף שטיגליץ (צילום: Forum Invest).

כדי להמחיש את עומק הפגיעה של השיטה הזו כדאי לצאת לרגע לסיבוב בצידו השני של העולם ולפנות לדבריו של הכלכלן האמריקאי, זוכה פרס נובל, פרופסור ג'וזף שטיגליץ. שטיגליץ, ששימש כסגן נשיא הבנק העולמי, הפך בשנים האחרונות למי שחושף שוב ושוב את פניו האמיתיות של הקפיטליזם הניאו-ליברלי. בהרצאה שנשא ב-2008 תיאר כיצד חשף המשבר שהתרחש באותה שנה את המציאות האמיתית מאחורי סיסמאות השוק החופשי. "האידאולוגיה של השוק החופשי לא עובדת. בדיוק כמו שנפילת חומת ברלין חשפה את העובדה שהקומוניזם לא עובד". תוכנית החילוץ השערורייתית של הבנקים בארצות הברית, הייתה קריאת השכמה עבור אמריקאים רבים שהבינו כי הרעיונות של השוק החופשי והיד הנעלמה הפשיטו אותם מנכסיהם והעבירו אותם לידיהם של מתי מעט. אותה תובנה הוציאה אלפי צעירים לכבוש את הרחובות ב-2011 תחת הכותרת Occupy Wall Street ('לכבוש את וול סטריט').

הפגנה בניו יורק ב12 לדצמבר 2011 (Editorial credit: Daryl L / Shutterstock.com)

כמה שנים אחר כך הצליח הסנאטור הדמוקרטי בארני סנדרס לרתום את ההתעוררות הזו למסע בחירות שאתגר את הבסיסים של התפיסה הניאו-ליברלית. בנקודת הקצה, סנדרס נכשל. מי שהצליח לרתום את אותה האנרגיה, רק בכיוון ההפוך, היה דונאלד טראמפ, שהצליח לקחת את תחושת המיאוס של מיליוני אמריקאים ולרתום אותה כדי לשמר בדיוק את אותה השיטה ואותם הרעיונות שהביאו את החברה האמריקאית למצב הזה.

מבקר נוסף לקפיטליזם בצורתו הנוכחית הוא הא ג'ון צ'אנג, כלכלן דרום קוריאני ששימש כיועץ לבנק העולמי, לבנק האסייתי ולמוסדות פיננסים נוספים. ב-2011 פירסם צ'נג את ספרו '23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם' בו הוא מציג את תחלואי הגלגול הנוכחי של הקפיטליזם בעולם. בספרו טוען צ'אנג כי אין דבר כזה 'שוק חופשי', שהרי כל שוק חייב להתקיים בתוך חוקים ומגבלות מסוימים, והשאלה היא כיצד הם נקבעים. בנוסף מציג צ'אנג נתונים המראים כיצד קפץ שכר המנכ"לים בארצות הברית מרמה של פי 10 ופי 30 מהעובד הממוצע לרמה של פי 300, בתוך עשורים בודדים. זאת, כאשר הצמיחה העולמית, והצלחתן ארוכת הטווח של רבות מאותן החברות בהם מכהנים המנכ"לים הללו, נמצאת דווקא בירידה. כלומר, להגדלת הכנסותיהם של אלו שנמצאים בקצה העליון של הפירמידה אין כל קשר להצלחתם או להתפתחות הכלכלית של המשק. השכר העצום אינו תגמול על הצלחה, אלא תוצאת ניצול של עמדות כח.

בין ארה"ב לישראל

הסיפור האמריקאי דומה להפליא לזה הישראלי. למרות שמדובר בשיטות ממשל שונות וברגולציה שונה לחלוטין, השיטה הכלכלית והרעיונות הכלכליים שהתבססו בארה"ב (בימי רייגן) ועשור לאחר מכן בישראל (בימי נתניהו) הם אותם הרעיונות: השוק יווסת את עצמו, לכסף אין ריח, המצליחים הם המוכשרים והחרוצים, וכשהממשלה לא מפריעה הצמיחה מחלחלת למטה. מסים מהתאגידים ומההון? צריך לקחת כמה שפחות, ואם שם הורידו, נוריד גם אנחנו פה. אלו הן רק חלק מהסיסמאות המייצגות את השיטה שבתוכה צומחים קשרי ההון-שלטון והשחיתות.

שורש המהלך הניאו-ליברלי בישראל הוא במהלכי ההפרטה הענקיים שהוציאו מידי הציבור נכסים, חברות ושירותים בשווי מאות מיליארדי שקלים והעבירו אותם לשליטתם של תאגידים פרטיים ובעלי הון. בתוך שני עשורים בלבד נוצרה שכבת אוליגרכים ישראלים המחזיקים במוקדי הכח ובוחשים בזרועות השלטון מצד אחד, ומאות אלפי עובדים עניים מהצד השני. גם בישראל יש מי שרותם בהצלחה לא מבוטלת את הנפגעים הגדולים ביותר של השיטה הזו לכדי כח פוליטי שישמר אותה. וכמו בארה"ב, כך גם בישראל – הפערים החברתיים נפערים באמצעות שיח רדוד, מסית וגזעני, וחיצי הביקורת מוסטים אל התקשורת ואל מערכות אכיפת החוק. והתוצאה – חוסר האמון של חלקים גדולים בציבור במוסדות השלטון מכרסם בערכי הדמוקרטיה.

למען הסר ספק, השוחד והשחיתות לא הומצאו על ידי המשטר הניאוליברלי. הם היו כאן גם לפני אלפי שנים – בנבואות ירמיהו, בספר משלי ובדברי חז"ל. אבל נדמה כי בשנים האחרונות הפכו השחיתות והשוחד מתופעות שוליים, גיבנת על גב החברה, לבסיסם של הסדר הכלכלי והפעולה השלטונית.

מפגינים נגד השחיתות בתל אביב, 13 בינואר 2018 (תומר ניוברג / פלאש90)

האם חשיפת הפרשיות האחרונות יהוו קריאת השכמה לחברה הישראלית, כמו נפילת חומת ברלין לחסידי השיטה הסובייטית ומשבר 2008 לאמריקאים? או שמא, כמו בשני המקרים האלה, יהיה מי שירתום את השבר שנחשף דווקא כדי לבצר את הכח המצוי בידיהם של מעטים? נקודת הפתיחה הישראלית נחותה בהרבה מזו האמריקאית. בישראל אין אופוזיציה אמיתית לרעיונות הניאו-ליברלים שהטמיע נתניהו בשיח הציבורי. למתנגדי השיטה בישראל אין מנהיגים ומובילי דעת קהל כשטיגליץ, סנדרס וצ'נג. הדו"ח החריף של 'ועדת פרידמן' מלפני כחמש שנים לא הצליח לשנות דבר בהתנהלותם של מוסדות השלטון. מצד שני עומק השבר שנחשף בישראל בשנתיים האחרונות, החל מסיפוריהם של דנקנר ופישמן, דרך הטבות המס של טבע, ועד לפרשיות נתניהו-מילצ'ן-אלוביץ-מוזס, הוא גס וצועק. קשה להאמין שהוא פשוט ייעלם, מבלי להותיר סימן בתודעה הקולקטיבית הישראלית.

הערה לסיום

גם אם יתברר כי מעשי השחיתות שנחשפים בימים האחרונים לא מגיעים עד לנתניהו, או לא מגיעים לכדי הרשעה בפלילים, אין זה מבטל את החיבור שנחשף בין בעלי הון לבין נבחרי הציבור, הפקידים ומוסדות השלטון. אם אכן יתברר כי טענות נתניהו ש'לא היה כלום כי אין כלום' נכונות, ומדובר בנסיון הפיכה פוליטי של בכירי המשטרה והתקשורת, אזי השבר שהדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל מצויים בו יגדל עוד יותר – ועל כך ייכתב במאמר אחר.