בשבת ה-24 בפברואר מלאו 75 שנה לעלייתנו ארצה, רעייתי רחל ואני, אז ילדים/נערים בני 14-13. השנה, שנת 1943 באמצע מלחמת העולם השניה כאשר כל אירופה כבושה בידי הגרמנים ומסוגרת – אין יוצא ואין נכנס (כמעט). איתרע מזלנו וניצלנו מהתופת. לא כאן המקום לספר את בריחתי מסלובקיה להונגריה ואת בריחתה של רחל מקרואטיה לבודפשט בהונגריה. ברצוני לספר על שלוש קבוצות בנות כ-60-50 ילדים/ות נערות/ים שבאופן לגאלי התאפשרה יציאתם, שתיים מבודפשט ואחת מבוקרשט ברומניה, מאזור השליטה של הגרמנים, דרך טורקיה – לפלשתינה. הקבוצות יצאו במרווחים של חודש בין קבוצה לקבוצה, בינואר, בפברואר ובמרץ 1943. זה היה מקרה יוצא דופן באותה שנה בה רק בודדים הצליחו, בדרך-לא-דרך, לברוח מהארצות הכבושות ולהגיע ארצה (אומנם הגיעו אז ילדי טהראן אך זה סיפור שונה לחלוטין).

עד היום לא ידוע כיצד ומדוע אפשרו הגרמנים את הדבר. הארגון והביצוע היה בידי המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט ונעשה בתנאים קשים ומסובכים שנמשכו זמן רב. הקבוצה מבוקרשט הגיעה ארצה במרץ 1943. כנראה שכבר לעולם לא נדע את הסיפור בכללותו אך ייתכן ששליטת הגרמנים במדינות ששיתפו פעולה עמם, כגון הונגריה, רומניה, בולגריה, שליטתם בהן לא היתה מוחלטת והיה אפשרי להבטיח את הסעת הקבוצות ברכבת בביטחון בכיוון טורקיה אשר היתה נייטרלית (למעוניינים להרחיב מידע על הנושא מומלץ לקרוא את עבודתה האקדמית של אילה נדיבי: "המשרד הארץ ישראלי בבודפשט 1943-44" וכן בזכרונות שכתבה רעייתי רחל רותם: "הסיפור שלי" ואפשר למצאו ביד ושם וגם בזכרונותי שלי: "הבזקי זכרונות" – כנ"ל).

רשימת הילדים מאותן שלוש קבוצות שעלו ארצה, שמה של רעייתי – רחל ושמי מסומנים בצהוב. תמונה: משה רותם

מעניין כי סיפורן של שלוש הקבוצות האלה לא סופר במשך השנים למרות ייחודיותן. שתי הקבוצות שבאו מבודפשט כללו בעיקר פליטים מארצות שבהן גירוש היהודים למחנות השמדה כבר היה בעיצומו כגון קרואטיה, סלובקיה, פולין, אוסטריה וגם נערים מהונגריה.

בקבוצה עמה עליתי היו בין היתר 11 ילדים וילדות מזגרב קרואטיה חברי תנועת השומר הצעיר שארית הפליטה שעוד שרדו את הגירוש, ומאחר שגם אני הייתי "שמו"צניק" (כינוי לחברי 'השומר הצעיר') צורפתי אליהם והיינו חלק מחברת נוער ג' בקיבוץ 'שער העמקים' אשר כללה חברים משלוש הקבוצות שהגיעו בינואר, פברואר ובמרץ 1943.

והשאר עוד יסופר אולי מתישהו.