כשהוליווד הצדקנית והטהרנית, חלק מהשיטה הקפיטליסטית, נסחפת אחר חוקי הביקוש וההיצע ונסחפת אחר יצרים המוניים, נוצרים עיוותים. היא עושה את זה בשקט, בהיחבא, בצורה ערמומית, ים של עורכי דין ויחצ"נים שהצופה הרגיל אינו מודע להם. הסרט "כוכבים חיים לנצח" הוא דוגמא בוטה, מודל ברוטלי לדוגמא של שיטה קפיטליסטית שיווקית המושפעת מהתקשורת, וקובעת לא רק את גורלם של סרטים, אלא קובעת כקומיסר תרבות את מהלך עבודתו של התסריטאי/ת במאי/ת ומטילה וטו על הנושאים בהם הוא יעבוד, לא פחות גרוע מצנזורה במשטרים טוטליטריים.
הקדמה: הסרט "כוכבים חיים לנצח" מבוסס על סיפור ביוגרפי אמיתי, שחקנית בשם גלוריה גרהאם (השחקנית אנט בנינג), זוכת האוסקר לשחקנית המשנה בשנת-1950, המגיעה לאנגליה, כעבור שלושים שנה, שנותיה האחרונות, כבר אישה נשואה עם משפחה. היא פוגשת בשחקן אנגלי צעיר, פיטר, הצעיר ממנה ב-30 שנה, השניים מתאהבים, היא מתנתקת ממשפחתה בהוליווד ומעדיפה לחיות בחיקה של המשפחה הפשוטה והחמה בליברפול של הצעיר. היא מופיע בהצגות זניחות בתיאטרון האנגלי. היא חולה בסרטן, אך מתכחשת למחלתה הסופנית מעדיפה לחיות את אהבתה במקום את אימת המוות.
המבקרים מעלים על נס את משחקה של אנט בנינג ובן זוגה לסרט ג'ימי בל. "רק בשביל אנט בנינג כדאי לצפות בסרט", זעקה כותרת.
אלא שיש בסרט (או יותר נכון ממה שאין בסרט), ואינני יודע כיצד המבקרים, שכולם אנשים משכילים, לא השכילו לראות משהו יותר לעומק, סרט, המייצג תרבות עכשווית של צדקנות אמריקאית. הוליווד מטעמים אופורטוניסטיים, למטרות רווח, מעדיפה להתעלם. מה שחסר בסרט מטעמים ציניים גרידא הם הפרטים הכי מרתקים בחייה של השחקנית גלוריה גרהאם שנתפסה על אונס בנה החורג, בן השלוש עשרה בחדר המיטות של אבא של הנער. ורגע…עוד לא נגמר הסיפור המדהים: שמונה שנים לאחר מכן, היא מתחתנת עם אותו נער, בנה החורג, אנטוני ריי שמו, כשהגיע לגיל עשרים ואחת. יחדיו הביא הזוג שני ילדים לעולם.
את כל לעיל, לא תראו בסרט הביוגרפיה של גלוריה גרהם. איזה סיפור – שיכול היה להשתלב בסרט "כוכבים חיים לנצח" אלמלא הצנזורה העצמית של אולפני הוליווד החוששת מהגל החדש העובר על הוליווד.
הסיפור האמיתי, היה יכול להעצים את הסרט, להפוך אותו לקולנוע גדול באמת הבוחן סוגיות מעניינות של היחס בין המגדרים, גבולות, יצרים כפייתיים ויחס לא נשלט של סגידה ומשיכה לנעורים וליופי הצעיר. ומדוע הסיפור האמיתי הנפלא אינו בסרט? פשוט מאוד, כי זה לא מתאים לאג'נדה השיווקית-המוסרנית של הוליווד של היום הכרוכים זה בזה. כיוון שמבחינת צמרת הוליווד המחרימה את וודי אלן, גלוריה גרהאם הייתה הופכת, אבוי!- להיות התאומה הכמעט זהה, הנשית של וודי אלן! שערורייתית, פרוורטית ופלילית. מה שברצוני לומר, שבעידן זרמים מסוימים ב-metoo, (וחלילה לי לשפוט תלונות ומסע ציבורי על אנסים כוחניים כמפיק ויינשטיין) הוליווד אינה יכולה מטעמים של מכירות כרטיסים, להציג תאומה נשית של וודי אלן.
היעלה על דעת של מפיצי הסרטים של הוליווד להעלות סרט המראה צדדים "וודי אלניים" ביוגרפיים רק בשינוי מגדר, אישה אונסת?! הלא הסרט היה נועד מראש לכישלון, סרט שכזה, אוי ואבוי יעמיד את וודי אלן הגבר הנאלח בשוויוניות עם אישה פרוורטית, לכאורה או לא לכאורה. זה מה שקורה כשאומנות נבחנת בכלים טוטליטריים. היא הופכת לשקר. ללא אמת אין אומנות. לא אמת היא צנזורה גרועה יותר משקר. שום תסריט לא ייכתב, למשל על מאיה פרו, אגב דמות מרתקת לסרט בפני עצמו, שלצד האשמותיה את וודי אלן, פרסמה ווידוי לאחרונה כי בנישואיה לוודי אלן קיימה יחסי מין מאחורי גבו של וודי אלן עם אקס-בעלה פרנק סינטרה, והילד אינו של וודי, אלא של פרנק.
לחיזוק טענותיי אעשה תרגיל: להלן חלק מהסצנריו, ביוגרפיה אמתית של גלוריה גראהם שאני מציע: ניקולס ריי בעלה, החתום על אחד הסרטים הגדולים "מרד נעורים" עם ג'ימס דין הבלתי נשכח, סרט על מרד של נער בהוריו, אנרכיזם של הדור הצעיר, סרט שניבא את מרד הצעירים באמריקה, ילדי הפרחים שישתחררו ממוסר ההורים כולל שמרנות מינית – מוצא את בנו הביולוגי עם אשתו-אמו החורגת במיטה. קאט. זעזוע במשפחה. מה לעשות? גלוריה, יצריה טרפו אותה, התאהבה בילד כמו ב"לוליטה" של נבוקוב רק בהיפוך תפקידים, גם בלוליטה החברה לא קיבלה את מערכת היחסים. כיום סטנלי קובריק לא היה מקבל אפשרות לעשות את "לוליטה", ילדה בת שתים עשרה המטריפה את החושים של פרופסור אומלל.
ולכן הסרט במתכונתו השקרית, בליווי להקת מעודדים/ות שופך כמויות נכבדות של סכרין על דמותה המורכבת של גלוריה גראהם והופך לסרט רומנטי מאלה שרואים הרבה בטלוויזיה. רומנטי, רומנטי.
"כוכבים חיים לנצח" מבוסס על ספרו של מאהבה הצעיר בשנים האחרונות לחייה, פיטר טרנר (אינני יודע מה לקחו יוצרי הסרט מהספר. מה הם לא לקחו אני כן יודע). באמצעות כשרונה של אנט בנינג, מוצגת גלוריה כאצילת נפש, רוחנית, מעודנת. אישה שמוקסמת מהתיאטרון האיכותי האנגלי של שייקספיר, המתעלה מעל להוליווד הממוסחרת ולמרות גילה, חלומה הוא לשחק את יוליה ברומיאו ויוליה.
יש אמנם הבלחה אחת בת חצי דקה על הסקנדל שהיה לגלוריה גרהאם עם בנה החורג, אבל הסצנה חושפת טפח ומכסה טפחיים, לא תורמת להעמקת הדמות, אלא להיפך. הסצנה היא כל כך מתוחכמת במובן השקרי של המילה, כל כולה מכוונת לשיקולים השיווקיים של הוליווד. בסצנה הזו, גלוריה ופיטר פוגשים את אימה ואחותה המגעילה של גלוריה בקליפורניה. אחותה של גלוריה מוצגת בכוונה כביצ'ית גדולה, טיפוס מתועב. ובין יתר השטויות היא זורקת לפיטר "האם אתה יודע שגלוריה שכבה עם בנה החורג?". זה כל כך אנקדוטיאלי שזה נשמע כמו שיח שיכורים שהצופה אינו מייחס לו כל משמעות, מה גם שלהכרזה זו אין המשכיות.
יכול להיות שהתסריטאי בכל זאת התכוון לגעת בנקודות אלה כדי להעצים את הדמות אבל כידוע, למפיצי הסרטים יש מה לומר ולצנזר על כל שורה שנכתבת בהוליווד. ואם לא, תסריטאים יודעים לצנזר את עצמם, חוזרים לסוג של מקרתיזם על אמנות או לתקופת הוועדה למוסריות בקולנוע שהוקמה על ידי אולפני הקולנוע עצמם לצורך צנזורה עצמית בפני תאגידי אמריקה שחששו מהשחתה מוסרנית.
דמותה רבת הרבדים האמיתית של גלוריה, הייתה יוצאת נשכרת בזכות איכויותיה של אנט בנינג, שבסרט המצוין של מילוש פורמן הצ'כי, "הפיתויים האסורים של מר ואלמונט", יצרה דמות עגולה ומורכבת בעלת צדדים רבים עד לניואנסים הדקים. הסרט "כוכבים חיים לנצח" מוכיח חוק בסיסי בקולנוע: שחקן, גם גאוני, אינן לבטא את יכולותיו בתסריט מוגבל. וחבל, אני מת על אנט בנינג.
