ראש עיריית חיפה יונה קורא לציבור להתגייס כדי למנוע את אישור החוק שכונה 'חוק חיפה כימיקלים' היום (שני) בכנסת. בעירייה מקווים שהלחץ שכבר הפעילו וזה שעוד יפעילו ידחה את ההצבעה למועד לא ידוע. אם יאושר, החוק יקל על יבוא אמוניה באמצעות אנייה במפרץ חיפה, מה שיסיר משוכה אחת מהמשוכות הרבות הרובצות על מפעל חיפה כימיקלים המושבת, אך מתפרש אצל חלק מהתושבים כחזרה לימי מכל האמוניה.

הדעות על הסכנות הביטחונית שבשימוש באנייה לייבוא אמוניה חלוקות. "האנייה המיועדת לא ממוגנת כלל, אך היא מכילה כמות קטנה משמעותית ממיכל האמוניה שנסגר וזאת, לפי דוח הערכת הסיכונים של המשרד להגנת הסביבה, מקטין
את הסיכון לאירוע רב נפגעים במקרה של דליפה או פיצוץ. בכל אופן, היא כבר זכתה לכל האישורים של גורמי ביטחון ובטיחות במדינה, ורק צירוף נסיבות מיוחד מאפשר לעיריית חיפה למנוע את כניסתה. ולכן נולד חוק "חיפה כימיקלים", המקודם בהליך מהיר במיוחד.

החוק העקרוני שנוגע רק למפעל אחד

סגירת מיכל האמוניה התאפשרה בשל הכתבת משטר קפדני על מפעל חיפה כימיקלים בצפון מבית המשפט העליון. גורם רישוי ממשלתי – המשרד להגנת הסביבה, היה מנוע מהוצאת היתר רעלים, בשל היעדר רישוי עסקים והיתרי בניה מעיריית חיפה. כלומר, מי שמונע כעת את כניסת אניית אמוניה למפרץ היא עיריית חיפה.

ברשימת המוזמנים לדיונים בכנסת על התיקון המוצע לחוק רישוי עסקים רשום רק מפעל אחד – 'חיפה כימיקלים' – שהוזמן לדיונים. מן הצד השני הוזמנו עשרות ארגונים המייצגים אינטרסים ציבוריים רחבים. לכולם ברור שהחוק נוצר בשביל מפעל אחד, לפחות נכון לעת הזו. התיקון לחוק מאפשר, בתהליך ביורוקרטי סבוך,  לממשלה לעקוף את הרשות המקומית, ולהכריז על כל עסק כבעל 'חשיבות לאומית'. הממשלה תוכל לעסוק בהליכי הרישוי של אותו העסק, במידה והיא סבורה כי הרשות המקומית מונעת רישיון מסיבות לא ענייניות.

עיריית חיפה עשתה כמעט כל מה שביכולתה כדי לשכנע את גורמי הבטיחות והביטחון – ובראשם המשרד להגנת הסביבה, כי מדובר בפתרון מסוכן ונכשלה בכך. דוח שהוזמן על ידי המשרד מד"ר אלי שטרן קובע כי האנייה בת 2,500 הטונות היא סיכון קביל, בשל הפחתת הכמות (לעומת 12 אלף טון שהיו במיכל), ומשום שמקום עגינתה המיועד מעט רחוק יותר מריכוזי אוכלוסיה, לעומת המיכל שנסגר. מדענים מחו"ל קבעו קביעות דומות. בעירייה לא השתכנעו, ולכן היא משתמשת בכוחה כרשות רישוי כדי למנוע רישיון עסק גם מהמפעל, וגם מצנרת האמוניה. זו הצנרת שהוליכה את החומר ממיכל האמוניה הסמוך לים אל המפעל, ששוכן במתחם בז"ן, סמוך לקריית אתא.

ראשי הרשויות מצופפים שורות

בפוסט שפרסם ראש עיריית חיפה יונה יהב, הוא מציג מכתב ובו חתימת 8 רשויות מקומיות מהאזור, כפי שפורסם לראשונה ב"דבר ראשון". מדובר ברשויות המתנגדות לחוק, ובמכתבן כתוב: " חוק שיאפשר להביא אמוניה לחיפה בשביל הדרום, להרחיב את בז"ן ובעצם לקיים כל החלטה שיש בה "חשיבות לאומית" ולא בריאותית או ביטחונית. העיקר בעלי הממון והכלכלה. הרי המשק עוד רגע "יקרוס". ביום שני (מחר) מביאים את החוק להצבעה בכנסת. אסור שהחוק יעבור!"

לא ישפיע על העובדים בצפון

העלאת החוק להצבעה נמצאת בסימן שאלה גדול, כאשר החוק המדובר הוכרז בפומבי על ידי ראש הממשלה עצמו בועידת גלובס וקודם לכן גם מאחורי הקלעים של השיחות בין הממשלה ועיריית חיפה. חוסר ההסכמות בקואליציה לגביו יכולים לגרום לדחיית ההצבעה למועד לא ידוע, כך מקווה עיריית חיפה.

עובדי המפעל בדרום עובדים, אם כי החברה מתקשה להסדיר אספקה רציפה של אמוניה בכמות הנדרשת לה למפעל בודד, ולכן היא סבורה שאיננה יכולה להסתמך על יבוא במיכלים קטנים לשם חידוש הפעילות במפעל בצפון. גם ההכנות להקמת מפעל אמוניה בדרום מייצרים ודאות מוגברת לעתיד מפעל זה, לעומת הספקות הרבים לגבי חידוש הפעילות בצפון, אשר עובדיו למעשה פוטרו (הוצאו לחל"ת), למעט מספר מנהלים וכמה עובדי תחזוקה.

אם באמת החליטה עיריית חיפה לעצור בכל מחיר את חידוש הפעילות ב'חיפה כימיקלים' הרי שהיא יכולה גם לעתור לבג"ץ, ולשם כך היא עובדת על תרגום של דו"ח מקצועי שהזמינה מחברת DNV, האמור לבסס את עמדתה לגבי הסיכונים של אניית האמוניה. לרשותה גם עומדת זכותה להעניק היתרי בניה שהמפעל זקוק להם, גם כדי להפחית פליטות לסביבה, וכן להקים עוד מיכל מתווך לקליטת אמוניה מהאנייה אל מיכליות הכביש. אותה סמכות גם מונעת מעקף של העירייה בתכניות אחרות – כמו הוספת כושר אחסון תפעולי בעזרת מיכלים קטנים או בניית מיכל תפעולי חדש בגודל ראוי של 500-1,000 טון.

ביום חמישי יתקיים דיון משפטי בבית המשפט המחוזי בחיפה על דרישת בז"ן להשיב לידיה את הקרקע של חיפה כימיקלים בצפון, ולכן העברת החוק מסירה רק משוכה אחת. אבל גם אם 'חוק חיפה כימיקלים' לא יציל את חיפה כימיקלים,יהיו לו שתי השלכות: הוא יקל על בעלי 'חיפה כימיקלים' למכור בעתיד את המפעל, לפחות עם מראית של חיות, והוא בכל זאת יסמיך את הממשלה להכריז על כל עסק כבעל 'חשיבות לאומית' ולבטל את הסמכויות של רשויות מקומיות. הקו הנוכחי בממשלה הוא מאבק בנימב"י (תרגום למונח 'לא בחצר האחורית שלי') – תוך יצירת מראית לפיה כל ההתנגדות לתשתיות לאומיות מייצגת אינטרס מקומי קטן, הפוגע באינטרס לאומי רחב ולכן דינו של האינטרס המקומי להידחות. לפחות בחלק מהמקרים, הבעיה איננה נימב"י, אלא מהלכים של הפרטת התכנון במדינה בשירותם של יזמים פרטיים, תוך יצירת סכסוכים בין שכנים ויישובים ברחבי הארץ. לפעמים, כאשר רשויות עושות תכנון דורסני, בשאיפה לקדמו במהירות, תגובת הנגד מובילה דווקא לעתירות ועיכובים גדולים יותר מאשר החלופה של הגברת שיתוף הציבור, ויצירת תכנון דמוקרטי יותר.