"כל דור צריך לגלות את נינה סימון. היא ההוכחה שאשה־גאון זה דבר אמיתי"
ג'רמיין גריר, סופרת פמיניסטית

הטור השבוע יעסוק במוזיקאית ייחודית ומעניינת מאוד, נינה סימון, והוא נכתב יחד עם האחת והיחידה – נעם הרחול.

בעולם המוזיקה יש ייצוג נכבד יותר לגברים מאשר לנשים. יש הרבה יותר להקות שחברים בהן גברים מאשר נשים, הרבה יותר זמרים מצליחים מזמרות. מאכזב שגם בשדה אומנותי-רוחני כמו מוזיקה יש פערים מגדריים משמעותיים, ממש כמו בשאר תחומי החיים.

השבוע חל יום האישה הבינלאומי; יום שאיבד את תוכנו המהפכני עם השנים והידרדר ליום של סיילים, ערכות טיפוח ושעמום כללי. ביסודו, אי שם ב-1909 בארה"ב, יום האישה בא לעולם כיום של קריאת תיגר ממלוא עומק הגרון הנשי נגד הסדר הפטריארכלי הקיים. זה היה יום של צעקה, מחאה פוליטית וסוציאליסטית של נשים מדוכאות שבחרו להרים את הראש, להתאגד ולמרוד במציאות חייהן.

יצירתה המוזיקלית של נינה סימון מבטאת את המרד הזה.

השירים שעולים מיד בראש כשחושבים על נינה סימון הם Feeling Good ו – I put a spell on you, שניהם זכו, וזוכים עדיין, להשמעות ואינספור גרסאות כיסוי. מאחורי הלהיטים האלו מסתתרת אישה עם סיפור חיים מורכב ומרתק.

היא נולדה בשם יוניס ויימון בשנת 1933, כבת למשפחה שכללה שמונה ילדים בטריון, צפון קרוליינה, עיר אמריקאית דרומית טיפוסית עם היסטוריה של עבדות. הפרדה גזעית היתה המציאות לתוכה היא נולדה. בגיל 3 (!) היא התחילה לנגן בפסנתר וכל חייה חלמה להיות פסנתרנית קלאסית. בגיל 8, המעסיקה הלבנה של אמה שמה לב לכישרונה הרב – ומימנה את לימודי הפסנתר שלה למשך שנה. בהופעת הבכורה הפומבית הראשונה שלה בגיל עשר נאלצו הוריה, שישבו בשורה הראשונה, לפנות את מקומם לאנשים לבנים. העלבון שהיא חשה באירוע גזעני-יומיומי זה היווה גורם מכריע בהתפתחות התודעה המעמדית והפוליטית שלה, שתתפרץ בעתיד הלא רחוק.

הודות לתרומות שגייסה בגיל 18, היא נסעה לשנת לימודים בבית ספר היוקרתי למוזיקה "ג'וליארד" בניו יורק, ולאחר מכן, כשרצתה להמשיך את לימודיה הגבוהים במכון קרטיס בפילדלפיה, אחד מחשובי הקונסרבטוריונים למוזיקה בארצות הברית, היא נדחתה. היא היתה משוכנעת שהסיבה היחידה היא צבע עורה. היא התחילה להופיע, יצרה לעצמה שם במה: נינה (נערה בספרדית, כינוי שדבק בה) סימון (על שם סימון סנייורה, שחקנית וסופרת צרפתייה ממוצא יהודי), והתפרסמה לאחר שהוציאה את אלבומה הראשון.

1963 היתה שנה משמעותית במאבק השחורים בארה"ב לשוויון, וגם בחייה של סימון.
לא פחות מ-250,000 איש התכנסו בוושינגטון ושמעו את נאומו ההיסטורי של מייסד התנועה מרטין לותר קינג, "יש לי חלום". לצד מפגני כוח ותקווה מסוג זה, הרים את ראשו המכוער השטן הלבן-השמרני-קיצוני KKK ועשה ככל שביכולתו על מנת למגר את קריאת הדרור של האוכלוסיה השחורה של ארה"ב. שני אירועים מזעזעים שהתרחשו בסמיכות – ארבע ילדות קטנות שנהרגו מפיצוץ בכנסייה באלבמה ופעיל זכויות אדם בשם מדגר אוורס אשר נורה בגבו במיסיסיפי החרידו את סימון עד עומקי נשמתה, והובילו אותה לכתוב את Mississippi goddamn. "את השיר כתבתי מתוך תחושת דחיפות, זעם ושנאה מוחלטת" היא אמרה. השיר הפך במהרה להמנון של התנועה לזכויות האזרח.
המילים הנוקבות והברורות, יחד עם המוזיקה הקליטה והשמחה, אפילו הפכו את השיר למפורסם וקולע בול לרוח התקופה:

You don't have to live next to me"
Just give me my equality
Everybody knows about Mississippi
Everybody knows about Alabama
Everybody knows about Mississippi goddamn, that's it"

באופן לא מפתיע, השיר נאסר להשמעה במדינות הדרומיות של ארה"ב, בטענה המגוחכת שלא ניתן להשמיע שיר שמכיל בתוכו מילה כמו goddamn (לעזאזל). קלטות עם השיר שהיא שלחה לתחנות הרדיו הושבו אליה שבורות. אך בהפגנות הרבות השיר מצא את מקומו, ונכנס ללב ההמונים. נינה סימון אף הוזמנה לשיר בהיכל הקודש של המוזיקה האמריקאית  – הקרנגי הול בניו יורק. זקפה גב, הישירה מבט נוקב לקהל, שהיה כמובן ברובו לבן – וביצעה שיר שמפנה אצבע מאשימה אל כל אחד מהם.
כולם יודעים מה קורה במיסיסיפי, לעזאזל!

Mississippi goddamn היה לשיר המחאה הראשון שלה ואחריו יבואו עוד רבים. השיר הבא שהיא הוציאה היה Four Women, שיר שמספר את סיפורן של ארבע נשים אפרו-אמריקאיות משולי החברה שמידרדרות למעגל הזנות. לפני שנתיים, אגב, אסתר רדא הוציאה ארבע גרסאות כיסוי שלה לשירי נינה סימון. הביצוע העוצמתי שלה ל- Four Women הוא משהו ששווה להקשיב לו.
נינה סימון לא דמתה לאף אחת אחרת: שחורה, ביסקסואלית, בעלת קול כה עמוק ונמוך שלעיתים מאזינים ברדיו חשבו כי מדובר בגבר. מוזיקאית מחוננת שתמיד תייגו כג'אזיסטית, הגדרה שהיא עצמה הסתייגה ממנה: "ג'אז הוא מונח של אנשים לבנים למוזיקה שחורה, המוזיקה שלי היא מוזיקה קלאסית שחורה".  ועם כל הייחודיות הזאת, כנראה בזכותה, היא הצליחה להיות קול של דור שלם. "איך אפשר להיות אמן ולא לשקף את התקופה? מבחינתי זאת ההגדרה של אמן". היא אמרה.

סימון ניהלה יחסי אהבה – שנאה עם האייקוניות של עצמה. בתחילת שנות ה-70 היא חשה כי היא נדחית על ידי תעשיית הבידור האמריקאית בשל עמדותיה הפוליטיות. באחד הראיונות היא סיפרה: "אם יש שיר אחד שהייתי מוותרת עליו מכל הקריירה שלי זה בטוח Mississippi goddamn. התעשיה הענישה אותי והחרימה אותי על השירים המחאתיים שלי, ו-Mississippi goddamn בראשם". סימון החליטה לעזוב את ארה"ב בשל גזענות, כך טענה, ואף סירבה לשלם מסים מספר שנים כמחאה נגד מלחמת וייטנאם, מה שגרר למעצרה כשחזרה למדינה. "עזבתי את ארצות הברית כי אני לא אוהבת את המדינה הזאת. אני לא אוהבת מה שעושים פה לאנשים", אמרה. היא נדדה בין ברבדוס, לונדון, ליבריה שבמערב אפריקה ובסופו של דבר השתקעה, ב-1993, בדרום צרפת. "אם תרצו לראות אותי תצטרכו להגיע לצרפת, כי אני לא זזה יותר" הכריזה.
אמנם היא נשארה בעשר השנים הקרובות, עד פטירתה, בביתה בצרפת אך היא המשיכה להופיע ברחבי העולם. גם לישראל היא הגיעה פעמיים. מספרים שההופעות שלה היו בלתי-נשכחות. מאולתרות, מצחיקות, מפלרטטות, נעות בין סגנונות מוזיקליים, מונולוגים עם עצמה ודיאלוגים עם הקהל. עדות אחת לכך היא סצינת הסיום הנהדרת של הסרט "לפני חצות".

אבל קיים גם צד אפל מאוד בחייה של סימון. במשך 9 שנים אומללות מאוד היא היתה נשואה לאנדי סטראוד, שוטר לשעבר מניו-יורק ומנהלה האישי רוב שנות ה-60. הוא היה מכה אותה. בסופו של דבר סימון עזבה אותו ואת בתה היחידה ליסה. לימים סיפרה ליסה על אבא שמרביץ לאמא, ואמא שמכה אותה. היעלמויות ארוכות ומצבי רוח קיצוניים ומשתנים היו גם הן קווי אופי של נינה. במקרה מסוים היא ברחה מהבית וחזרה אליו רק לאחר שנה. במהלך חייה היא היתה מעורבת פעמיים בתקריות ירי שהיא ביצעה, באחד המקרים היא כמעט רצחה את מנהל חברת התקליטים שלה כי היתה בטוחה שהוא גונב ממנה כסף. בגיל מבוגר אובחנה סימון כבעלת הפרעה דו-קוטבית חמורה.

לנינה סימון היו חיים קשים מאוד. היא היתה חולה לא מאובחנת, סבלה מאלימות והפכה לאלימה בעצמה ואף-על-פי-כן הצליחה ליצור יצירות יוצאות דופן בכנות הרגשית שלהן והפכה להיות קול של דור, סמל של מחאה, אישה חשובה מאוד שנחשבת לאחת המוזיקאיות האקטיביסטיות הגדולות ביותר של המאה העשרים.
בעשור האחרון לחייה היא מכרה יותר אלבומים מאשר במשך כל ימי חייה, ומאז שנפטרה ב-2003 הגל הזה נמשך: היא שימשה כמקור השראה לשלושה סרטים ולאלבום מחווה עתיר כוכבים, שתי ביוגרפיות נכתבו אודותיה, אוסף שירה, כמה מחזות וסימפולים של קולה לשירים של ג'יי זי, "רוטס" וקניה וסט.

"נינה לא הפסיקה אף פעם להיות רלוונטית משום שהאקטיביזם שלה היה כל כך נכון, ייחודי, חזק, ונאמר בלהט ובישירות" אמרה ליז גרבוז, יוצרת אחד מהסרטים הדוקומנטריים האחרונים על חייה של נינה סימון. "היא רלוונטית עדיין כי כל-כך מעט השתנה בעצם".

אין 'הפי אנד' לסיפור חייה המורכבים של נינה סימון. בגיל 70, ב-21.4.2003 היא נפטרה בודדה, בביתה בצרפת. היא ביקשה שישרפו את גופתה ויפזרו את האפר מעל מדינות באפריקה.

היצירה המוזיקלית שלה, השירים אליהם היא ניקזה את כל הרגשות שלה היו המקום שלה למרוד באלימות שהקיפה את חייה, מהעיר המופרדת שלה, דרך הגזענות כלפי הוריה וכלפיה ועד בעלה המכה. אמנם היא גם הפנימה חלק מהאלימות הזאת אבל היא גם ידעה ליצור שירים אמיתיים, כואבים שהצליחו – ועדיין מצליחים – להצית בלב השומעים תקווה למציאות אחרת.