1. דור שני. "אנחנו לירושלים", הודיעו בחגיגיות הסבא והסבתא שלי עליהם השלום עם הגעתם ארצה מפז שבמרוקו. "אתם לאשדוד", ענה להם פקיד הסוכנות בחגיגיות מרשימה עוד יותר. דקות ארוכות של ניסיונות שכנוע מגומגמים לא הועילו, גם לא הסיפורים על חנות הרהיטים והבית שהשאירו מאחור. "אשדוד היא עיר העתיד", הוא פסק, למרות שבאותם ימים היה בה רק חול ועוד חול, עם כמה שוברי גלים שיום אחד יהפכו לנמל. "אין דבר כזה בניזרי", קבע פקיד אחר, וחתם על תעודות הזהות החדשות. ככה, עד יום מותם, התנוסס על דלת הדירה ברחוב רוגוזין: "בן עזרא".
נזכרתי השבוע בסיפור הזה בעיצומו של עוד פרק מטלטל בסדרה הדוקומנטרית "סלאח פה זה ארץ ישראל". גם עשרות שנים אחרי, הסיפורים ההם של שנות החמישים והשישים נוגעים ומעצבים את הציבוריות הישראלית. אצל הוותיקים הם פצע פתוח, עבור הצעירים יותר הם משהו שיושב עמוק בתוך התת-מודע. הסדרה שיצר דוד דרעי יחד עם העיתונאים המעולים דורון גלעזר ורותי יובל חשפה את גודל השקר: העוול והאפליה לא נעשו בצל הכאוס וחוסר התחכום לכאורה של מדינה טרייה בחיתוליה, אלא כשיטה סדורה ומתוכננת, באמצעות מנגנונים משומנים של מדינה מאורגנת ורבת זרועות. הייתה זו פטרונות מהולה בגזענות שהתחפשה לציונות, נצלנות במעטה של חלוציות.
כל זה מביא אותנו אל חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שהודיעה השבוע על הקמת מפלגה חדשה בראשותה. לוי היא לא רק דור שני בפוליטיקה הישראלית כבתו של שר החוץ לשעבר דוד לוי, אלא בעיקר דור שני לעוול ההיסטורי ההוא – ממש כמו דרעי, היוצר של "סלאח". הם שניהם עזבו את עיירות הפיתוח, היא את בית שאן והוא את ירוחם, שניהם ילידי שנות ה-70, משכילים ונטועים עמוק בישראליות החדשה והחזקה. באותה נשימה, שניהם מחוברים אל הנרטיב שנצרב עוד בימי הוריהם. החיבור הזה, במידה רבה, הוא שמעניק למהלך הפוליטי של לוי כוח אותנטי במיוחד. ח"כ שלי יחימוביץ' נהגה לספר איך ניגשו אליה ברחוב ישראלים רבים שהצהירו כי הם מסכימים איתה בכל הסוגיות הכלכליות-חברתיות, אבל בקלפי יצביעו נתניהו או בנט. לוי, לעומת יחימוביץ', יכולה לסחוף אחריה גם את אלה שמאחורי הפרגוד בוחרים באותו פתק קבוע כבר עשרות שנים.
מי שחשב שבחירה באבי גבאי (בעצמו בן לעולים ממרוקו שגדל בשכונה חלשה בירושלים) תביא לזליגה סיטונית של מנדטים מהליכוד ל"עבודה", לא מתחיל להבין את עומק המורכבות של המצביע הישראלי והרתיעה הגדולה מהפתק "אמת". המהפך האחרון של 1999 התרחש לא רק בגלל דמותו של החייל המעוטר ביותר בצה"ל על כנף מטוס סבנה, אלא בעיקר משום שאהוד ברק השכיל לבנות פלטפורמה חדשה בשם "ישראל אחת" עם שני חיבורים שונים ואותנטיים: "מימד" בראשות הרב מיכאל מלכיאור, ו"גשר" בראשות דוד לוי. נכון, גם בבחירות האחרונות העבודה הפכה ל"מחנה הציוני", אבל היה זה בעיקר מיתוג וחיבור בין שני נסיכים: הרצוג מצהלה ולבני מרמת החיל, שבקושי קילומטר מפריד בין השניים בקו אווירי. כל זמן שמפלגת העבודה לא תאמץ לעצמה מודל של "פינוי בינוי", כזה שמתמקד בנרטיב חדש ולא רק במיתוג חדש, המנדטים ימשיכו לנוע לעבר מפלגות אווירה כאלה ואחרות, מי אותנטית יותר ומי פחות. הפעם תהיה זו אורלי לוי, בפעם הבאה מישהו אחר.
2. בחירות עכשיו. כבר לפני שבוע הערכתי כאן שראש הממשלה בנימין נתניהו מייצר משבר מדומה מול החרדים, אולי אפילו בקריצה ובתיאום עם יו"ר יהדות התורה יעקב ליצמן. בימים האחרונים ההערכה הזו הפכה להנחת העבודה המרכזית במערכת הפוליטית ובאמצעי התקשורת, אלא שפעם אחר פעם יש מי ששואל מדוע נתניהו לא מכריז על כוונותיו אם הוא כבר החליט עליהן. העניין הוא שנתניהו יצר אמנם משבר מכוון, אבל החלטה על הליכה לבחירות הוא עדיין לא קיבל. הוא מעוניין להותיר את האופציה של בחירות מוקדמות על השולחן, ובשביל זה עליו לשמר את המשבר לכל הפחות על אש קטנה. בזמן הזה הוא מבצע כל העת "הערכת מצב" בנוגע להתפתחויות בחקירותיו, מול התחזיות בסקרים שבינתיים רק מחמיאים לו יותר ויותר.
מאחורי הקלעים, הוא מנסה להבין מי מהשותפות הקואליציוניות שלו מוכנה להישאר בממשלה גם אם יוגש נגדו כתב אישום במהלך השנה הקרובה. החרדים הם הבעיה האחרונה שלו בתרחיש כזה, אולם עם כחלון ובנט הסיפור אחר לגמרי. שניהם פוליטיקאים עם אספירציות שנהנים בסך הכל מתקשורת אוהדת – משהו שצפוי להתהפך באחת אם הם יתבזו ויהפכו לשכפ"ץ של ראש הממשלה הראשון שמתעקש להישאר על כסאו כשעל ראשו מתנוסס כתב אישום חמור. כשנתניהו יבין שכחלון ובנט לא מוכנים להתחייב להישאר בממשלה כשהיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט ישלוף את הכרטיס האדום, אז תיפול ההחלטה: בחירות מוקדמות בשיא חגיגות ה-70 למדינת ישראל, עם חיבוק חם של הנשיא האמריקני שעשוי להגיע לירושלים וציבור תומכים שרק הולך ומתחזק, מסרב לקבל את מה שכותבים בעיתונים או את מה שממליצה המשטרה. נתניהו, הרבה לפני עידן ה"פייק ניוז" של דונלד טראמפ, היה הראשון לזהות שהעובדות לא חשובות – רק הסיפור.
3. עמוק באדמה. שלל הפרשות שנחקרות סביב נתניהו, מ-1,000 ועד 4,000, הותירו בצל את אחת הפרשות המדהימות והחמורות שמתנהלות בימים אלה בבית המשפט: פרשת פאינה קירשנבאום וישראל ביתנו. כל מה שרקוב בין ההון לשלטון נמצא בסיפור הזה: חברת כנסת מושחתת שדרשה וקיבלה לעצמה שוחד, לוביסטים שהפכו למאכערים, עמותות ציבוריות שתפקדו כצינורות להעברת כספים והיד עוד נטויה.
"העברנו ללוביסט 350 אלף שקל בקופסאות של תמרים ומוצרי ים המלח", כך העיד אתמול (ד') עד המדינה מרדכי דהמן. אם זה לא מספיק, שופט בית המשפט המחוזי בת"א, ירון לוי, הדהים את יושבי האולם כשהודיע בפתח הדיון כי ההקלטות של חלק מהדיונים במשפט שכללו עדויות של כמה עדים מרכזיים, פשוט נמחקו כליל. מה עם הפרוטוקול? לא היה פרוטוקול, מסתבר, רק הקלטות ואת אלה לא ניתן לשחזר. כל מה שחסר עכשיו בשביל סיפור הוליוודי טוב זה עדים נעלמים, אבל זה כבר קרה ב"תיק חברות הקש" של אחד, יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן. עד אחד נעלם, עד אחר התאבד. כן, האיש הדומיננטי שעל פיו יישק דבר בישראל ביתנו, איכשהו נותר כמו טפלון גם בסיפור הזה של קירשנבאום והמזומנים.
