כשאנחנו יושבים ברכבת, וניגש אלינו מישהו, מניח צעצוע עם פתק "אני חרש אנא תרמו", בינינו, מי מאיתנו לא משפיל עיניים ואומר לעצמו "כולם יודעים שהם רמאים"?. הומלס שוכב על הקרטון פחות מאיים כי הוא חלש, אלא אם הוא ירים את קולו ויעוות את פניו בשכרותו– או אז נעבור למדרכה ממול. רוכל ערבי או סודני שייכנס לבית הקפה ויציע לנו את מרכולתו, הופך לאיום. כל זר כהה עור הופך לאיום, שכנים אתיופים "יורידו את מחירי הדירות" אם יעברו לשכונה שלנו. אנשים נותנים גז כשקבצן מגודל זקן בבגדים מרופטים מציע לנקות את חלון המכונית שלהם. בואו נודה, רוב בני אדם לא רוצים שייכנסו ל"ריבוע" שלהם. זה לא כתב אישום נגד אדם זה או אחר, רוב האנשים חשים כך.
בכל אלה נוגע הבמאי השוודי הגאון, רובן אוסטלנד בסרט "הריבוע" – זוכה בפרס דקל הזהב בקאן ומועמד לאוסקר הסרט הזר – בעל השפה הקולנועית הייחודית. צוחק מעצמו ומעצמנו בהומור הייחודי שלו, ובסוף מכניס לנו "נבוט בראש" בדמות אדם-קוף שנכנס לארוחת ערב מפוארת של תורמים עשירים למוזיאון בשטוקהולם כמצג אמנותי משעשע. בהתחלה, כל הנוכחים העשירים מבסוטים מההצגה המקורית, עד שהקוף-אדם הזה מתחיל להיכנס לתחומם של הסועדים, בהתחלה הם חושבים שזו בדיחה, עד רגע מסויים, שאולי עדיף שאשאיר לכם לראות בעצמכם.
ובהקשר הזה, הצעה לששת קוראי הנאמנים (כפי שנהג לכתוב דן בן אמוץ ז"ל): אם אתם הולכים לצפות בסרט הזה – תתכוננו נפשית. כבר מהסצנה הראשונה תפגשו סוג של הומור חריף ועוקצני שלא ראיתם קודם.
"הריבוע" מציג לנו את סיפורו של כריסטיאן, אוצר מוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם, (קלאוס בנג שובה הלב) בורגני גרוש עם שני ילדים, אדם טוב באמת ונעים הליכות, שדרך המפגשים שלו בונה הבמאי את הסצנות הביקורתיות שגורמות לנו לצחוק אבל גם לנוע באי נחת על הכיסא. כך, למשל, הוא וחברו לא ערים לכך שאישה שמסתתרת אחריו לופתת את זרועו בזעקות אימה מתגוננת מפני אדם אלים שמאיים עליה. גיבורנו שחש לעזרתה, מוצא את עצמו שאותה אישה כייסה את ארנקו ואת הסלולרי שלו. הוא מנסה להזעיק עזרה ומבקש מהעוברים והשבים טלפון להתקשר למשטרה, ואז האנשים מסרבים, מתחמקים ממנו והוא עצמו הופך למשוגע מצורע. כי הרי למי אין סלולר, אלא אם הוא אדם מטורף או למצער אביון?
גיבורנו כריסטיאן גם הוא לא שם ליבו ביומיום אל ההומלסים והזרים והמוזרים, וכשאישה ענייה חודרת למזנון המוזיאון ומבקשת תרומה, הרי כמו אנשים אחרים, אין הוא נותן "בעיקרון" נדבת כסף, ומציע לה סנדוויץ'. "בלי בצל" מבקשת ממנו "החצופה", והוא נותן לה את הסנדוויץ' ואומר לנודניקית בכעס (חוצפנית שכזו!): "את הבצל תוציאי בעצמך". אמרתי לכם, מין הומור קיצוני יש לו.
בעזרת מיטב הטכנולוגיה המודרנית, מצליח חברו לאתר את הבניין בו שוהים גנבי הטלפון, והשניי יותאים את שכונת העוני בה הוא ממוקם. הם מתאמצים לנסח פתק בשפה פוליטיקלי קורקטית (מפלט החזקים), אותו יטמינו בתיבת המכתבים של כל אחד מדיירי הבניין. מכאן מתגלגלת העלילה לאבסורד עד כדי כך שילד אומלל, בן מהגרים, מואשם על ידי אביו (שמצא את הפתק בתיבת המכתבים) בגניבה וחוטף מכות. אלא שהילד הוא ברייה נועזת. הוא מציק כל כך לכריסטיאן שהאשים אותו לשווא עד כדי כך שכריסטיאן משתמש באלימות כלפי הילד הזר הנודניק שחדר לריבוע שלו.
הסרט שרובו מתרחש במוזיאון, סובב סביב יצירה מודרנית "גאונית" של אמנית ארגנטינאית, "הריבוע" שמה. ומהי היצירה? ריבוע פשוט מפסיפס אבני מרצפת על הרצפה ובתוכו כתוב: "הריבוע הוא מקלט קדוש של אמון ודאגה, בתוך גבולותיו לכולנו יש אותן זכויות וחובות".
בהתחשב באירועים בסרט, הופכת האמרה המוסרנית הזאת לצינית, כיוון שהריבוע הוא מקלט לאלה שיש להם. ולמה אוצרי המוזיאון לוקחים את היצירה הפשטנית? כי בקפיטליזם העולמי אין למוזיאון השוודי די כסף שיוכל להתחרות ביצירות יקרות שמוזיאונים נחשבים יכולים לקנות. המוזיאון רוכש מיצגים אולטרה מודרניים, לא יקרים, מהפכניים כביכול, שמנסים להחדיר בהם משמעות. מציג כמו זה בו גבעות חול קטנות מונחות על רצפת המוזיאון, עד שקורה אסון: פועל הניקיון, אויה, שאב בשואב החשמלי, כמה גרגירי חול, וחייבים להחזיר את המיצג לקדמותו!
למוזיאון מגיעים לפגישות, אנשי שיווק המנסים לשדרג את "הריבוע" על ידי הענקת משמעות לסתמיותו בעזרת משפטים מחוכמים לכאורה, וכן השיווק צריך גם להיות פרובוקטיבי כדי לעורר עניין ביצירה המשמימה. כל מי שהיה בישיבות שיווק, כמוני בעוונותיי הרבים, או ישיבות עם יועצים אמנותיים של סרטים שעשיתי, יודע ששלושת רבעי עולם מתפרנס מאוויר.
בל מה רוצה הגורל? אנשי השיווק מייצרים סרטון באינטרנט שבו ילדה נכנסת לריבוע ומתפוצצת. מזעזע. כתוצאה מכך מתכנסת מסיבת עיתונאים, תורמי המוזיאון זועמים, יש הודעה מההנהלה גם היא מנוסחת על ידי יחצ"נים: "אנו מגנים… הסרטון לא על דעתנו… וכו'". וגיבורנו כריסטיאן, האוצר האומלל שלא אשם בכלום, לוקח אחריות כנהוג בעולם הפוליטיקלי קורקט, ומתפטר מתפקידו. או אז זה לא מתאים לעולם הפוליטיקלי קורקט ועיתונאים לענייני אומנות מתקוממים "האם זו לא פגיעה בחופש הביטוי?". הכול כל כך צפוי כל כך, מנוסח מראש כל כך.
במסיבה במוזיאון, מתחילה אתו העיתונאית האמריקאית (אליזבט מוס) שראיינה אותו בפתיחת הסרט בסצנה קומית ביקורתית. השניים עושים לאחר המסיבה סקס אקראי, מתפתח מאבק בין המינים בשאלה המשעשעת, מה עושים עם הזרע שנשאר בקונדום?
הבמאי, אינו חוסך שבטו בגלוי בביקורת גלויה, נגד אירופה מתעבת הזרים של היום, הגלובליזציה שולטת בעולם בעזרת האנגלית, המככבת בסרט כשפה שנייה. יש בסרט גם את קפקא וגם את הבמאי הסוריאליסטי הגאוני בונואל – שהאשים בעזרת סצינות משעשעות את הבורגנות שאינה שמה לב לסביבתה – כך גם כאן. כשכריסטיאן שוהה בדירת העיתונאית האמריקאית, נכנס לפתע לחדר האורחים גורילה ענקית. כריסטוף עושה סקס עם הבחורה אבל אף שאלה מה עושה גורילה אימתנית בדירתה. אנו בעצם כל כך אדישים, כל כך עייפים מרוב שפע וקקפוניה. הקקפונייה שולטת לאורך כל הסרט. עוד לא ראיתי סרט שמשתמש בסאונד באופן כל כך מוצלח משמעותי לרוח הסרט.
כל סצנה בסרט הזה מעוררת מחשבה. ייתכן שתרגישו שהוא גדוש מדי, יפריע לכם שהוא לא בנוי באופן קלסי של התמקדות באירוע מחולל אחד. אני חשתי שהסרט מדבר אלי ומציג עולם ומלואו, לא גדוש מדי. ככלות הכול העולם מלא בכל כך טראש לאן שלא תזוז. אז לכו לראות את "הריבוע".
