יום האישה 2018. כותרות מכותרות שונות בתקשורת, ראיונות ומחקרים בעניין נשים ועוד. אבל בשקט בשקט, מאחורי הקלעים, זהו כבר היום החמישי ש-11 משפטניות מסורות ברשות האוכלוסין, אימהות כמעט כולן, שובתות, ואין פוצה פה.

ולמה הן שובתות? כי הן מופיעות בפני בית הדין לעררים בירושלים שדן על החלטות רשות האוכלוסין, והמדינה, שבזרועה האחת אחראית על בית הדין, הגדילה את מספר הדיינים בו פי שלושה, ובזרועה השנייה, כאחראית על המשפטניות ברשות האוכלוסין, לא טרחה להוסיף כוח אדם כלשהו, אף שהיקף העבודה גדל פי שלושה.

בית הדין לעררים בירושלים (ללא קרדיט)

ברוח חג הפסח הקרב – ממש כמו בני ישראל במצרים – פרעה ציווה להפסיק לספק להם תבן ודרש שיספיקו את כל העבודה באותו הזמן, למרות שהיקפה גדל מאד.

המשפטניות המסורות מאד לעבודתן, ומבינות את המשמעות של ייצוג המדינה בבית הדין בתיקים רגישים של בקשה למקלט, של בקשות לקבלת אשרות והיתרי שהייה בארץ, בקשות בעלות רקע ביטחוני ועוד, ממשיכות להתמודד מתוך תחושת שליחות עם העומס לטובת האינטרס הציבורי. הן עובדות מהבית בלילות ללא תמורה, בסופי שבוע, על חשבון משפחתן ובריאותן.

אבל המדינה בשלה, היום, יום האישה, הוא היום החמישי לשביתה והמדינה אפילו לא טרחה להיפגש איתן או לקבוע איתן פגישת משא ומתן. הן פשוט לא מעניינות את המדינה. המדינה בעצם אומרת להן שהן והעבודה שלהן לא חשובות בעיניה – הן חסרות משמעות.

ההתנהלות הזאת גם מסבירה מדוע נוצר המשבר: המדינה לא טרחה לשקול את השלכות הגדלת היקף העבודה פי שלושה על המשפטניות המופיעות בפני בית הדין. הן לא מעניינות את המדינה, שתתמודדנה, שתעבודנה יום וליל, בחופשות, מהבית, בלי תמורה. זה מה שהמדינה משדרת לעובדות המדינה ביום האישה 2018.