בסך הכל הכידון פגע במותן שלו.
הוא לא נפל, קצת התקפל ואז פלט אנחה חרישית. הרוכב, צעיר ומנומס, התנצל, שאל אותו אם הוא בסדר. אישה ממושקפת הציעה לו מים. הוא סירב. הרוכב מלמל משהו והמשיך לדווש על המדרכה הצרה, על הגשר, לצד תחנת האוטובוס בדרך השלום.
הוא הזדקף מעט, הטיב את הבלורית שלו, לבנה וצפופה כמו הזקן שלו. הוא דמה בעיניי להמינגווי, מבוגר מספיק כדי שינהגו בו בכבוד, חסון מספיק כדי שיעמוד על שלו.
הוא לא אמר כלום, רק התקדם צעד אל מרכז המדרכה הצרה, ופרס ידיו צדדים. עכשיו אף אחד לא יעבור, ואם הוא ינסה, זה יהיה דרכו. רוכבי האופניים נאלצו לרדת אל שפת הכביש. מדי פעם מישהו ניסה לצלצל בפעמון האופניים שלו, ללא הועיל. המינגווי יודע למי צלצלו הפעמונים. והוא נותר שקט, פניו חתומות, משאיר לעוברי האורח להחליט האם הוא אדיש כמו דחליל, או מטורף כמו מייקל דגלאס בסרט "בדרך למטה". הוא שבר את הכלים בדרכו, זו מחאתו. שתי נערות בהו בו, שני נערים צחקקו, ניסו לראות אם יגיב להם, אבל הוא עמד בזה, כמו חיל במשמר המלכה הוא ביצע את משימתו. והאופניים ירדו לכביש. אישה אחת צילמה אותו, וצעיר בלונדיני מזוקן שאינו המינגווי בכלל דיווח בטלפון משועשע על ההתרחשות.
רוכבת כעוסה נעצרה סנטימטרים ממנו, צלצלה בפעמון האופנים, צעקה לו שיזוז, ושוב צלצלה. הוא לא זז. קשישה אחת נכנסה לרווח שביניהם, ידה אחת נפתחת עד לאן שאפשר וידה השנייה אוחזת מקל. המצלצלת פלטה קללה וירדה אל הכביש, תוך דקות היו עשרה דחלילים באמצע המדרכה על הגשר בדרך השלום, מיצג שקט של זעם דרוס.
קו 56 הגיע, וכל הדחלילים עלו. המדרכה נפתחה, המדוושים חזרו לדווש, ובעודי חושב עד כמה אצילי ואמיץ היה המעשה הזה, כידון של אופניים פגע בי במותן.