תחרויות הן מתודה מוזרה, אנשים שונים שיש להם מכנה משותף אחד, רצים מהר / שרים יפה / באותו מחנה פוליטי, מתחרים אחד בשני במטרה אחת – לנצח. ברוב התחרויות אין ממש טעם בערכים אחרים שאינם נצחון, ובתחרויות בהן המתחרה מייצג מחנה רחב שעומד מאחוריו בתקווה שאכן ינצח ויזכה את המחנה בכבוד ותהילת עולם – ערכים כאלו נוטים להשחק עוד יותר. הבעיה האמיתית היא לוזרים וזה שהם יעשו הכל כדי לנצח.
ללוזרים לא ממש איכפת תחת איזו כותרת יזכו לתהילה או לכח או לעוצמה, הם רוצים להיות שם, לנצח ולא משנה המחיר. אפשר לראות את זה בתחרויות יופי כשהמתחרות מרעיבות את עצמן, או תחרויות ריצה כשהמתחרים לא מפסיקים להשתמש בסטרואידים, או בפריימריז בהם המועמדת אומרת הכל כדי לזכות בלב המצביעות. ללוזרים אין אג'נדה, אין להם גבולות מלבד הפסד. לוזרים כל-כך לוזרים שהם יעשו הכל כדי לנצח, גם להפוך את עורם, לשקר, להציג מצג שווא כדי להצליח ולעשות את הבלתי יאמן – ניצחון של לוזרים.
מה הבעיה? לוזרים נשארים לוזרים. לא משנה מה הם יעשו, כמה לא יתאמצו, כמה יתחפשו, הם בחיים לא ינצחו. כלומר הם בטוח לא ינצחו. אולי הדמות הפיקטיבית שיצרו כדי שתנצח אכן תנצח, אבל הם ישארו לוזרים וישבו על הספסל.
השיר החדש שלנו לאירווזיון הוא אחלא שיר ונטע זמרת פצצה, אבל הוא לא נציג ישראל. נכון, היוצרים ישראלים, אבל שום דבר בשיר הזה לא ישראלי. זה היה נכון גם על ארבעת השירים האחרונים ששלחנו לתחרות, אבל אז לא היה לי בלוג.
כדי שהשיר יהיה נציג ישראל הוא צריך לבטא משהו מהמהות שלנו כאן, ממי שאנחנו, ממה שאנחנו. אז קודם כל השפה, זה ברור וקללל ובסיסי – מה לנו וללעז הזה ראב-ראבקום? דבר שני – התוכן – ישראלי כמו יום האישה הבינלאומי, דבר שלישי העטיפה – מריח כמו ערפיח של מוניות בניו-יורק. כל הדברים האלו טובים, אבל אין בהם אותנו.
גם אם נזכה בארווזיון נישאר לוזרים, מוכים וחבולים מהגלובליזציה הארורה הזו שמאיימת למחוק את כל היופי והזוועה שיש בישראל. תנו לי זיופים של גילי וגלית אבל עם אזכורים תנ"כיים, שיר מדכא של מירה עוואד ואחינועם ניני אבל עם הדיכאון שלנו, תנו לי הזייה של פינג-פונג אבל מחומרים ממכרים ישראלים, תנו כישלון צורב של שרל'ה שרון – כישלון של ווינרים.
זהו סיימתי להוריד, בהצלחה לנטע, ניפגש בשנה הבאה באיליה קפיטולינה.
