זה נראה רגוע יחסית, עד כדי צלילים של אופוריה על מצבנו הבטחוני, צלילים שנשמעים פה ושם, וכמו שהסבתא שלי היתה אומרת – הצחוק הקל שלפני הבכי. אם נסתכל קדימה, לא רחוק במיוחד אבל מעבר לחמש השנים הקרובות נבין, שמתקיים מול ישראל תהליך שמאיים על קיומה, שאם המערכת הפוליטית (!) לא תתייחס אליו, אנחנו בצרות גדולות.

הזירה הצפונית המאיימת על ישראל מורכבת כיום מחמש ישויות, כמעט כולן מדינתיות, סוריה, איראן, לבנון, ארגון החיזבאללה ומעצמה ששמה רוסיה, וכמעט כולן פרוסות מבחינת מרחבי התמרון ההתקפיים או ההגנתיים על אותו השטח. הדוב הרוסי רגלו הקדמית מונחת בתוכנו ממש, שכן, בסיס אווירי בלאטקיה פרושו מרחב תמרון אווירי שמגיע לגבול ישראל-לבנון וכולל המדבר הסורי.

כשמדובר על מרחב תמרון אווירי, הרגל הרוסית הזאת נמצאת בתוך מרחב התמרון של ישראל. וזה לא אסון גדול, בינתיים, אבל זה רק עניין של החלטה רוסית מתי התאום והרצון לחיות בצוותא ייגמר. ובינתיים, הדוב הגדול הזה אוסף מודיעין, מתחכך עם הסביבה הטקטית במזרח התיכון ולומד אותה – כל סנטימטר.

סוריה, איראן, לבנון והחיזבאללה – מערכת אחת שמורכבת מארבע ישויות ניפרדות, לכל אחת אינטרסים משלה, אבל כל אחת לא תימנע מלהגן על רעותה במידה וישראל תיקלע לעימות אלים עם אחת מהן, בין אם העימות האלים הוא "מקומי" (בדומה לשבת בינואר שבה הופל מטוס קרב ישראלי לאחר תקיפה עמוקה של ישראל בעומק סוריה) ובין אם הוא מערכה שלימה.

כל הנ"ל, מצד אחד, ומצד שני המאמצים הצבאיים של ישראל לייצר קו אדום למיליציות השיעיות שהן למעשה איראניות, ויותר מכך, הצבא האיראני שכבר מנסה להקים בסיסים סמוכים לישראל. כלומר, ישראל תמצא עצמה נאלצת לתקוף יותר ויותר את המטרות האיראניות כשהיא נאבקת גם במערכות הסוריות (בעיקר ההגנה האווירית המתקדמת שלה), וברקע הרגל הרוסית. מה הסיכוי שיתקיים חיכוך אלים? לא קטן, ומה שחמור יותר ומדיג יותר – האם אנחנו מסוגלים לייצר קו אדום לאיראן בתוך סוריה באמצעות תקיפות חוזרות ונשנות? התשובה היא לא.

קו אדום כזה יכולות לשרטט רק המעצמות, קרי, ארה"ב ורוסיה, בדומה לצרפת ואנגליה שיצר את הסכם סייקס-פיקו שעל ברכיו נוצרו בדיוק לפני מאה שנים "מדינות" סוריה, ירדן ועיראק. אבל צריך שיהיה לכך מנוף. אין מנוף כזה היום, משום שרוסיה "מרוצה מאוד מהסיטואציה", כלומר, גם מצב לא יציב וגם ניתן לבקרה על ידה (ועל ידה בלבד), חלום כל מנהיג סובייטי או רוסי מאז מותו של הצאר ניקולאי.

מי שחסר במשוואה המורכבת הזאת היא ארה"ב. היא לא קיימת במשוואה בגלל אלף סיבות וזה לא מעניין אותנו כל כך למה, מה שצריך לעניין אותנו הוא איך מחזירים אותה למשוואה האסטרטגית האזורית. אם לא נשיב את ארה"ב למשוואה האזורית, אנחנו נמצא עצמנו מול חמישייה מאוד מורכבת ובעייתית לנו, שלא בטוח אם נוכל להתמודד איתה מבלי לספוג מהלומות קשות, ולא מדובר על גרעין.

המנוף היחיד שיש לישראל על ארה"ב טמון בהסדר שתנסה ארה"ב להנחית על ישראל והפלשתינים. ישראל לא חייבת להסכים לתהליך כזה כשעננים אפורים מאוד הולכים ומתכנסים לכיוונה בדמות החמישיה הלא קאמרית שמתהווה מולנו, שאפילו מוציאה קולות של מלחמתיים ברורים (הפלת המטוס הישראלי, הניסיון להחדיר מל"ט איראני לישראל ועוד).

ישראל במצב טראגי. ראש הממשלה הנבחר שלה, וייתכן שייבחר בה לעד לא מסוגל להתנגד לטראמפ. טראמפ שבה את נתניהו בשטויות כמו הצהרתו להגדיר איזה בניין מצ'וקמק בירושלים כחלק מהשגרירות של ארה"ב בישראל  – ביג דיל.  מה שנדרש מטראמפ – שיודיע וידרוש מפוטין קו אדום לאיראנים. אם פוטין לא יסכים – על טראמפ לראות זאת כצעד (חוסר הצעד במקרה הזה הוא צעד ממשי) בדומה להשתלטותה של רוסיה על האי קרים באוקראינה. כלומר- סנקציות כלכליות לא נעימות שאכן לא נעמו לפוטין ואנשיו.

ביבי לא מסוגל כי הוא שבוי בידי טראמפ. מנהיגי האופוזיציה כמו גבאי ולפיד לא מודעים בכלל לנושאים הללו. לא מודעים ולדעתי הצנועה גם לא מעוניינים להיות מודעים. חבל, כי היתרון האמיתי של נתניהו עליהם הוא בדיוק בנושא הזה: בנושא האסטרטגי.

נתניהו תוקף את ההסכם הגרעיני עם איראן, אבל זה טשטוש מוחלט של המהות שמאיימת עלינו. אותה מהות שהחמישיה הזאת בונה מול ישראל,  בנייה זוחלת, איטית, שיום אחד תעמוד כמו קיר שיהיה קשה להשיבו לאחור.

כיום לא נראית מנהיגות פוליטית שמסוגלת למנף את האמריקאים לעשות סדר יחד עם הרוסים. לכן לא יהיה סדר כזה, ולכן העננים האפורים יהיו שחורים, אם לא נתעורר ונעסוק בעיקר. עזבו את הסיגרים והשטויות – שרידותה של ישראל היא העיקר. והדיון האסטרטגי הוא הדיון הציבורי העיקרי. שאיננו.