החדר לא גדול ובתוכו מעגל כסאות. הקירות מקושטים במילים כמו "התמדה", "הקשבה" ו"נתינה". על קיר אחר תלויים קולאז'ים שמרכיבים פתגמים שונים: "ואהבת לרעך כמוך", "בשביל להבין צריך להקשיב, בשביל שיידעו כדאי לדבר". לא, לא מדובר על גן פשוש או על המתנ"ס הקרוב לביתכם, אלא על האגף לעברייני מין בכלא מעשיהו.

"אני נמצא כבר עשר שנים בשירות בתי הסוהר עם ניסיון קודם בעבריינות מין, כך שהמעבר לפה לפני שנתיים לא נפל עליי מהשמיים", מספר רס"מ עמית הדר (37), קצין החינוך של האגף לעברייני מין. באגף פועלות קבוצות טיפוליות רבות, ומתוכן מכוון אותנו הדר אל שתי "קבוצות ליבה": קבוצות ייעודיות לעבריינות מין שעוסקות במעגלי התקיפה ובעיקר בהימנעות מתקיפה. "זה להגיע כמה שיותר רחוק מהישנות העבירה", הוא מסביר.

"אם אנחנו לא שומעים התחלה של רצון להשתנות אנחנו לא מקבלים לקבוצה". חדר הקבוצות הטיפוליות בכלא מעשיהו (צילום: ענת יורובסקי)

"אם אנחנו לא שומעים התחלה של רצון להשתנות אנחנו לא מקבלים לקבוצה". חדר הקבוצות הטיפוליות בכלא מעשיהו (צילום: ענת יורובסקי)

המושג המרוחק הזה, "העבירה", יחזור לא מעט פעמים בשיחה הזו. מינוח שלא יורד לפרטים, לא מסגיר מה בדיוק כל אסיר עשה. "העבירה" יכולה להיות אונס, תקיפה, בעילה אסורה, והקורבן יכול/ה להיות מהמשפחה, מקום העבודה או אדם אקראי. האם השימוש במונח הזה מאפשר לאחראים על השיקום לא לזכור בכל רגע נתון מה הפשע שביצע האסיר שיושב מולם, ומסייע להם לראות אותו כאדם שיכול גם לבחור אחרת?

מלבד עמית, מצטרפת אלינו גם רנ"ג לבנה אלמקייס (52), מנהלת אגף עברייני מין מזה שנתיים. יחד עם עמית היא מובילה את תהליכי החינוך והשיקום באגף, ומספרת בגאווה וללא טיפת ייאוש איך גם מי שביצע את המעשים השפלים ביותר יכול לבחור להשתנות ולהתחיל מחדש.

"אני מסתכלת על האנשים, רובם לא באים לשנה-שנתיים, הם באים לתקופות מאסר די ארוכות. אני מסתכלת שנתיים אחורה איך קיבלנו אותם, מה היה כשהגעתי, ואני מסתכלת היום, זה אנשים אחרים", אומרת לבנה. "אנשים שכשהם ישבו אצלי בשיחות הראשונות, ידעו להגיד רק לא עשיתי, לא שמעתי, זה רחוק ממני. והיום – אני אשם, אני מכה על חטא, אני מכיר בטעויות שלי, למדתי, אני עושה דרך. אלה דברים שנותנים מוטיבציה להמשיך. כי אני אומרת בתור מנהלת אגף, אם היום הם מדברים ככה ויש להם עוד שנתיים-שלוש למאסר, הרי בסופו של תהליך, הם יוצאים החוצה עם ארגז כלים, והוא ייתן להם את כל הכלים להמשך".

"אם לא הייתי רואה את השינוי, לא הייתי כאן עכשיו". לבנה אלמקייס, מנהלת אגף עברייני מין בכלא מעשיהו (צילום: ענת יורובסקי)

"אם לא הייתי רואה את השינוי, לא הייתי כאן עכשיו". לבנה אלמקייס, מנהלת אגף עברייני מין בכלא מעשיהו (צילום: ענת יורובסקי)

ללמוד לדבר על רגשות

באגף לעברייני מין בכלא מעשיהו, אגף 4, שוהים היום 114 אסירים. הם עברו עבירות מין שונות, אך ככלל – מדובר על אסירים שרמת המסוכנות שלהם היא לא הגבוהה ביותר. בתוך האגף, קיימת מחלקה טיפולית ייעודית, בה ההליך הטיפולי והשיקומי מקבל נפח רחב יותר. "תנאי הקבלה היחידי לאגף הוא שיש מקום ושמדובר בעבריין מין. למחלקה יש תנאי כניסה מפורטים יותר – האסיר צריך להיות ברמת מסוכנות מסוימת ומטה", מסביר עמית.

אסירים שמאובחנים כבעלי רמת מסוכנות גבוהה במיוחד, אמורים לעבור מהאגף למחלקה לבריאות הנפש, או לבית סוהר אחר. "לא כל האסירים שמאובחנים ברמת מסוכנות גבוהה מסכימים לעבור למחלקה לבריאות הנפש, כי איך שאת לא מסתכלת על זה, עברייני מין הם לא אסירים כוחניים", אומרת לבנה. "הם אולי כוחניים בחוץ, כלפי הקורבן, אבל כשאת מסתכלת עליהם פה בבית הסוהר, את מקטלגת אותם ברובד הנמוך ביותר. אין להם בטחון. בשבילם, לעבור ממעשיהו לאיילון זה לשבור את כל הכלים, ורובם לא מסכימים לעבור. הם מעדיפים לא לקבל טיפול ולא לעבור, ומה שאנחנו עושים לאלה שלא מעוניינים לעבור, זה לתת להם כאן את המענה שאנחנו יכולים לתת מבחינה טיפולית".

עמית מסביר כי "עובדים איתם על תקשורת, על רגשות, על אמפתיה, מדברים כאילו על דברים שלא קשורים לעניין, אבל זה קשור אליהם, זה נוגע להם, וזה גם עוזר להם. אבל בואי נגיד שאמפתיה זה קודם כל – מה אתה מרגיש עכשיו. אתה כועס, אתה שמח, אתה עצוב. מה קורה? אתה יכול לדבר את זה? אתה לא יכול לדבר את זה? לפני שמגיעים לאמפתיה, שהוא רגש קצת יותר מורכב, מדברים איתם קצת על רגשות, קצת על החיים, הדברים האלה".

"אתה לא יכול להחזיק את זה 24 שעות, את מה שהוא עשה. או שהוא ישתגע או שאתה תשתגע". עמית הדר, קצין החינוך של האגף לעברייני מין בכלא מעשיהו (צילום: ענת יורובסקי)

"אתה לא יכול להחזיק את זה 24 שעות, את מה שהוא עשה. או שהוא ישתגע או שאתה תשתגע". עמית הדר, קצין החינוך של האגף לעברייני מין בכלא מעשיהו (צילום: ענת יורובסקי)

רובם המוחלט של האסירים באגף, מסבירה לבנה, מקבלים טיפול ברמה כלשהי. גם לכך יש חריגים, וסיפורו של אחד מהם מעיד כי עצם הכניסה לטיפול מחייבת בחירה אקטיבית של האסיר. "יש לי אסיר אחד ששפוט לתשע שנים, על עבירת מין בתוך המשפחה, והוא מכחיש טוטאלית את העבירה. גם המשפחה שלו מתכחשת לעבירה, באים לבקר אותו, הכל, כאילו לא קרה כלום, הוא בבית סוהר כי הוא שעיר לעזאזל והכל בסדר. הוא גם לא הולך לקבוצות. אומר – אני לא שייך לקליקה הזאת, זה לא אני".

אני מתעניינת בנתוני הפשיעה החוזרת בקרב מי שמסיים לרצות את עונשו באגף. עמית אומר כי הישנות עבירות מין נמוכה יותר מבקרב כלל העבירות, והוא צודק. מחקר שערך השב"ס בשנת 2013, מראה כי הפשיעה החוזרת בקרב עברייני מין עמדה על 19%, בעוד בקרב כלל האסירים המשוחררים השיעור הוא 43%. לצד נתון זה, יש לציין כי עבירות מין סובלות תמיד מתת דיווח,  ומרביתן אינן מדווחות לרשויות.

"האסיר אמר – 'עכשיו אני יודע איפה אסור לי להיות'"

לבנה, איך היית מאפיינת אסירים שרק נכנסים לכלא? בתקשורת אנחנו שומעים כל הזמן – הוא אדם מתפקד, נורמטיבי, חם, אוהב, במקרה גם התפלקה לו עבריינות מין.

"אני אתן לך דוגמה. היה לנו מישהו לפני שנה וחצי, מורה בבית ספר, אינטיליגנט מאוד, לימד שיעורים פרטיים אצל ילדה ותוך כדי עשה עבירות. הוא הגיע לכאן ממקום של – אני חכם, אני יודע הכל, אני לא שייך. הוא אמר שהוא רוצה להיות עוזר הוראה בחינוך. על פניו – אנחנו צריכים לחטוף אותו. מורה, אינטיליגנט, הכל, זה משרת אותנו". חלק מהאסירים בבית הסוהר משלימים בו השכלה תיכונית על ידי מורים אזרחיים, שמלווים באסירים המשמשים כסייעי הוראה. "על פניו יכלתי לקחת אותו. לא! הרי במקום הזה נכשלת, אני לא אשים אותך עוד פעם במקום הזה. הוא בא, תלוש מאמונה, לא קשור לדת, לכלום. העלתי אותו למדרשה. הוא התחיל ללמוד תנ"ך, והוא יצא מבית סוהר אדם אחר. כשיש טיפול ואמונה ביחד – זה עובד".

ומבחינת האחריות שלו על מה שהוא עשה?

"הוא ישב והוא בכה, בכה דם, על הטעות שהוא עשה. הוא הבין את הטעות שלו, והוא אמר – אני למקום הזה לא חוזר. אני יודע עכשיו איפה אסור לי להיות".

"מנגד, יושב אצלנו אסיר אחר, בן 63. הוא יושב במאסר כבר 15-16 שנים, עבר עבירות מאוד קשות. והוא לא למד אף פעם לקרוא ולכתוב. לפני שנה וחצי קראתי לו, ואמרתי לו – יש לי משהו במשרד, תקרא לי אותו. הוא התקרב והתקרב, ואת רואה אותו – בן אדם לא יודע בכלל קרוא וכתוב".

15 שנה והוא לא סיפר שהוא לא יודע לקרוא?

"הוא מתבייש בזה עד היום" אומר עמית, ולבנה ממשיכה לספר. "אמרתי לו – מהיום אתה יוצא מהעבודה והולך ללמוד. אתה עוד שנתיים שלוש משתחרר. תצא החוצה, לא תדע לקרוא, לא תדע לכתוב, אתה תוך פחות מחודש חוזר לבית סוהר. כי אתה תלך למקום המוכר, והמקום המוכר זה עבירה. הכנסנו אותו לבית ספר. הבן אדם קורא, כותב, בהתחלה הוא היה אומר שהוא טיפש. כמובן שהצמדתי לו את כל האנשים בעלי התואר השני באגף, את כל החזקים, ואמרתי להם ללמד אותו". לבנה ממשיכה – "לפני כמה חודשים, אחרי שהוא למד לקרוא ולכתוב, הייתי במשרד וקראו לי, אמרו לי שהוא בחדר שלו ולא מפסיק לבכות. כמה ימים לפני כן הוא ביקש את גזר הדין שלו. הוא ישב וקרא אותו. והוא הבין מה הוא עשה לפני כל כך הרבה שנים. שתביני כמה הוא לא היה בקו. הוא עשה את העבירה, אבל הוא היה בכלל במקום אחר".

חנה הרבסט, ראש תחום תקשורת בשב"ס, מסבירה כי המקרה הזה, של אסיר שאינו יודע קרוא וכתוב, אינו נדיר. "את לא פוגשת ביום יום בחוץ הרבה אנאלפתבים. פה יש שני סוגים. יש ייצוג יתר לאנאלפבתים בכלל, שלא יודעים לקרוא ולכתוב באף שפה, וגם לכאלה שהם לא אנאלפתבים, אבל הם לא יודעים קרוא וכתוב בעברית – או רק ברוסית או רק בערבית, וגם זה משהו שמקשה עליהם בחוץ".

כלא מעשיהו (פלאש90)

לבנה נותנת דוגמה נוספת. "יש לי אסיר, דווקא צעיר, ממוצא רוסי, מאוד אינטיליגנט ומוכשר, הוא מצייר כאילו הבאתי איזה פיקאסו לאגף. אבל הוא לא ידע לדבר עברית, ולא ידע לקרוא ולכתוב. כשאמרתי לו ללכת ללמוד הוא אמר – לא, אני לא אצליח, בקושי השחיל כמה מילים בעברית. היום הוא קורא, כותב, ומדבר עברית יפה. אני לפעמים שומעת אותו מתווכח עם אחרים ואני מחייכת. פתאום יש להם בטחון, כי הם מנהלים שיחה, מה שלא היה קודם. ברגע שלאדם יש הבנה של דברים, הוא יכול לנהל שיחה, הוא לא נשאר אטום. זה נותן להם כלים"

"זו עבירה שכל תחומי החיים היו נגועים בה"

אני מבקשת מעמית לספר לי מה קורה במפגשי הקבוצות הטיפוליות. "קודם כל, את אומרת 'עבריין מין', אבל יש שם ספקטרום של צעירים, מבוגרים, אנשים שלמדו ושלא למדו, אנשים כוחניים ואנשים חלשים, אנשים שעברו עבירות כאלה במין, עבירות אחרות", מסביר עמית. "המטרה של הקבוצה הראשונית היא ללוש קצת את החומר ולהכין לטיפול. ליצור אמון, להקשיב לאסירים, שיקשיבו לנו, כי הם הרבה פעמים מגיעים אחרי מסע מפרך של בית משפט, וכל הזמן הם באיזה מנטרה מסויימת. שמים את זה בצד, עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד על אמון ובניית תקשורת בין-אישית. בראיונות הראשונים אנחנו בודקים הודאה כזאת או אחרת, או איזשהו רצון להשתנות במשהו. אם אנחנו לא שומעים התחלה של רצון להשתנות אנחנו לא מקבלים לקבוצה".

"חלק מהאסירים אומרים לנו – אתם אנשי טיפול, תגידו לי אתם מה אני צריך לעבור", עמית ממשיך. "אני לא יודע. אתה תגיד לנו. אז קצת יותר מדברים, ואז הם נכנסים לקבוצה כשהדגש הוא לשמוע אחד את השני, ורגע, אתה התפרצת, אבל בוא תחזור על מה הוא אמר, הקשבת לו? בוא תחזור עוד פעם, בוא נראה איזה רגש עומד מאחורי מה שהוא אמר. ככה קצת לומדים לזהות את האחר. בקבוצה האחרונה ביקשנו מהם להכין יחד שלושה ציורים. פתאום אתה רואה מי עולה אחד על השני בציור, מי מצייר את הציור מהצד ההפוך כשכולם מציירים מצד אחר. עובדים איתם על מה הרגשת, איך זה בחיים שלך האישיים, האם גם אתה רגיל לא להתייחס למה שאנשים סביבך עושים ואתה עושה מה שבא לך, תראה את הפרופורציה של הציור שלך, האם היא קטנה או גדולה ביחס לאחר. אנחנו מדברים על הדברים בלי לדבר על הדברים. כלים השלכתיים. ואז נוצר שיח, של קבלה, לאט לאט ככה הם לומדים לשתף".

"קבוצה אחת היא ארוכת טווח. אנחנו אולי במפגש 20 או 30. הם עובדים הרבה על מה הדמות שהם כל הזמן מוציאים החוצה, הדמות שהם מתקשרים איתה כלפי חוץ, והדמות שהם כל הזמן משאירים בפנים", מספר עמית. "אני יכול להגיד לך שהאסירים בוכים בקבוצות האלה. נופלים להם אסימונים על החיים שלהם, על הדרך שבה הם מתקשרים בחיים. זאת קבוצה שהם יכולים להגיד בה הכל. אנחנו נרגיל אותם בקבוצות שרצוי שבמקום להתנהג את מה שהם מרגישים, להגיד מה הם מרגישים".

"בקבוצה ייעודית, אתה לוקח את העבירה ומנתח אותה. ואז אתה יוצר מעגלים כדי לא לחזור לאותה עבירה. עבירת מין זו עבירה שכל תחומי החיים היו נגועים בה. תקשרת עם בני אדם בצורה מסוימת, וניהלת דילמות בצורה מסוימת, ובחרת להגיד מילים לאנשים בצורה מסוימת. זה לא רק זה, אנחנו מרחיבים את הדברים. כאן ועכשיו אתה פוגע בצורה מסוימת, אתה רק לא מודע לזה. אתה פוגע בזה שאתה לא מדבר, שאתה מדחיק, שאתה כועס מבפנים, זה גם פגיעה. אתה פוגע בזה שלוקח לך המון זמן להגיד מה שאתה חושב. זה מתפוצץ מבפנים ואז אתה הולך למקומות אחרים. זאת אומרת, אני רואה שני סוגים של 'כדורים', כדור אחד זה בוא נפרק את העבירה, וכדור שני – בוא נפרק את החיים. שני הכדורים האלה ביחד יכולים להביא בן אדם לתובנות לגבי הדרך בה הוא מתקשר, לדרך שבה הוא פועל, וגם לדרך שבה הוא פוגע".

אין אמפתיה, יש אחריות

כמה אתם מצליחים להרגיש אמפתיה? להבין את האסירים אל מול הדברים המזעזעים שהם עשו?

על השאלה הזו לבנה עונה בצורה חד משמעית – "בואי נתחיל מזה שאין אמפתיה. אבל יש הבנה, ויש אחריות. מבחינתי אחריות זה שאם אסיר אצלי כבר חודשיים באגף ולא עשיתי איתו כלום – נכשלתי. אחריות זה שכשהוא יוצא אחרי שהוא יושב שנים, ואפילו אחרי שהוא יושב 10 חודשים, אני יודעת שהוא יוצא עם ארגז כלים. זאת אחריות. אמפתיה – אני לא מכלילה את המילה הזאת בעבירות שלהם, בעשייה שלי, כי אני לא באה בשביל לגלות אמפתיה. אני מגלה הבנה כי יש הרבה אסירים שכשאת שומעת את הסיפור שלהם את שומעת שהוא נאנס כשהוא היה ילד, ואף אחד לא שמע אותו, והוא חשב שאם אבא שלו אנס אותו אז גם הוא יכול לפגוע בבן שלו. אז בטח שאני מבינה ובטח שאני אעשה הכל כדי שהוא לא יחזור, שהוא יבין שהוא טעה, כדי שזה לא יקרה לדור הבא. אבל אמפתיה לא".

אתם נמצאים יום יום עם אנשים שעשו דברים קשים ונוראיים. איך מתמודדים עם זה?

עמית: "אנחנו גם מכחישים, מדחיקים, גם אנחנו, מה את חושבת?"

לבנה: "אני, בשונה מעמית, לא קוראת פרוטוקולים". (שחושפים את פרטי העבירות אותם האסירים ביצעו, ע.י.)

עמית: "אני קורא. יוצא לי לראות אנשים שאני נותן להם כיף, נותן להם צ'אפחות, פתאום אני קולט, בשלב כזה או אחר, כשאנחנו יושבים באיזה קבוצה – בו'נה, הבן אדם הזה עשה אחת, שתיים, שלוש. לוקח לי עשר דקות להכחיש, אבל בסוף אני אכחיש. אין מה לעשות. זה כאן, נמצא, אבל אתה לא יכול, אתה חייב להמשיך לחיות, אתה לא יכול. אני קורא ומכחיש. אתה גם מתרגל. אם זה גזר דין שדומה למשהו שכבר קראת אתה כבר פחות דומע, פחות מתרגש, ואם זה גזר דין אחר שמזעזע אותך, אז גם אותו אתה מעכל".

לבנה: "גם בקרב עברייני מין קיים איזה קיטלוג. יש עבריין מין שהוא פדופיל, או שהוא עשה משהו באינטרנט, יש גילוי עריות שזה משהו אחר, ויש גם גילוי עריות וגם אלימות שזה בכלל משהו אחר. אז אם אני אתחיל לקרוא פרוטוקולים, אני לא אצליח לעבוד. אני אגיד – זה פגע בבת שלו, זה עשה ככה וככה. אי אפשר. הכי טוב לא לקרוא. אצלי כל מי שמגיע, בשיחה הראשונית אני אומרת לו – יש לך דף חלק. על מה שהיה – כבר דנו אותך. פה – אתה הולך לעבור טיפול. מבחינתי, כשהם מגיעים זה עדיין הגולם בפרפר, ואצלנו הם הופכים להיות פרפר. אנחנו כבר פותחים את הכל".

מפתחים אדישות עם הזמן?

עמית: "זה קשור לימים, לשעות, תלוי ביום יום שלך, במצב שלך. אבל אתה לא יכול להחזיק את זה 24 שעות, את מה שהוא עשה. או שהוא ישתגע או שאתה תשתגע".

לבנה: "חשוב להדגיש שאנחנו רואים אותם. ויש מלא שלא ראו אותם אף פעם. יש לי אסירים שאף פעם לא היו בשיח, עם אחד ההורים, או עם מישהו קרוב. אף פעם אף אחד לא הקשיב להם, ואז הם חיפשו תשומת לב במקום הזה (של העבירה שביצעו – ע.י.). שאולי ישמעו עליהם פעם".

בין מעמד חברתי למצב נפשי

מה לגבי אסירים שלא מגיעים ממקום נמוך, אלה דווקא פוגעים מתוך מקום של כוח ומעמד?

לבנה: "היה לי אסיר מתוקשר, שההגעה שלו לפה לוותה בכותרות ראשיות בעיתון. כשהוא נכנס לשיחה הראשונה איתי, פתאום את מגלה מישהו חסר בטחון, בוכה, מתייפח על מר גורלו. הוא עשה דרך מדהימה בטיפול. גם יומיים אחרי שהוא השתחרר, הייתה תמונה ענקית שלו בעיתון. לפעמים גם אין פרופורציה בין הדברים".

עמית מתייחס לפער שיכול להתקיים בין מעמד חברתי למצב נפשי. "יש לנו עוד אחד שנחשב כביכול מבחינה חיצונית, כותרות בעיתון, אדם בעל מעמד, אבל בפנים באיזשהו גיל הוא עבר איזושהי טראומה וניתק את הרגשות שלו. בן אדם יכול לנסח לך דפוסי חשיבה של מישהו אחר בלי בעיה, אבל אני אומר לו – תעצור שנייה, איך אתה מרגיש עם זה? והוא לא ידע מה הוא מרגיש. אז הכותרת היא מסוימת, אבל הוא הדחיק רגשות מגיל כל כך צעיר שצריך לחבר אותו מחדש. אז הוא אנאלפבית ברגשות, מישהו אחר אנאלפבית קוגנטיבי. כל הכותרות האלה ששומעים על אדם בעל מעמד – מה זה בעל מעמד? התייחסו אליו? לא התייחסו אליו? מה הוא עבר בחיים?"

"עובדים איתם על תקשורת, על רגשות, על אמפתיה, מדברים כאילו על דברים שלא קשורים לעניין, אבל זה קשור אליהם, זה נוגע להם, וזה גם עוזר להם". חדר הקבוצות הטיפוליות בכלא מעשיהו (צילום: ענת יורובסקי)

"עובדים איתם על תקשורת, על רגשות, על אמפתיה, מדברים כאילו על דברים שלא קשורים לעניין, אבל זה קשור אליהם, זה נוגע להם, וזה גם עוזר להם". חדר הקבוצות הטיפוליות בכלא מעשיהו (צילום: ענת יורובסקי)

לאנשים שמגיעים ממקום נחשב בחברה, קשה יותר להבין על עצמם שהם עשו משהו איום ובעייתי?

"בימים הראשונים הם עפים על עצמם", אומרת לבנה. "עד שהם מפנימים איפה הם נמצאים, שאתה לא שונה מהאחר, כולם שווים כאן. לא קיים אצלנו מושג של הבדלי מעמדות באגף. את תראי שכולם שווים, אין אני גר ברמת אביב ואני גר בשכונת התקווה, לא קיים מושג כזה. כי בסופו של יום, הרי כולם באותה קלחת. זה שאנס את הבת שלו וזה שעשה עבירה "קלה" יותר באוטו לפעמים ישנים באותו חדר".

"האסירים שיוצאים לא דומים לאסירים שנכנסו"

האם אחרי שעוברים איזשהו תהליך, מצליחים לא לדבר רק על "העבירה", אלא על המעשה עצמו?

"זה קורה בקבוצות הייעודיות", אומר עמית. "מנתחים את העבירה לעומק. אם הם מגיעים רק לזה הם יכולים לדקלם את זה – עשיתי ככה והשתניתי ככה. לא. אתה היית ואתה כזה. אתה כזה בטלפון, אתה כזה בזה שאתה רוצה לעקוף את כולם למרות שיש פה תור. אז איפה השתנית? אתה רק יודע לדקלם? אלה תמיד שני המצבים – העבירה עצמה, שהיא חמורה וצריך לראות איך אתה לא מגיע אליה, וגם העצבים שלך, שמלווים אותך לא רק בעבירה, אלא בכל מקום בחיים. בכלא, מחוץ לכלא, בין חברים, עם אשתך".

אבל זו לא יכולה להיות השורה התחתונה – זה אתה, ואתה תמיד תהיה ככה. יש לכם תקווה לשינוי אמיתי?

"בטח שיש תקווה. הם יוצאים אחרים. זה לא האנשים שנכנסו", לבנה ממהרת לענות. "זה לא דומה לאנשים שנכנסו. השיח איתם, קו המחשבה שלהם, ההתנהלות שלהם, היא אחרת. היא לא דומה למה שהיה. מגיעים אלי אסירים שעברו ממקום מאסר אחר. כשאני בודקת מה היה איתם אני רואה עבירות משמעת, בידודים, צינוק, אגפים סגורים. הם מגיעים לכאן ועושים דרך. הם לומדים לדבר, לומדים לקבל את המילה לא. את יודעת מה זה להגיד לאסיר 'לא'? זאת מילה מאוד קשה. אני יודעת איך להגיד את ה'לא', ואני מלמדת אותם שגם 'לא' זאת תשובה, ומה'לא' הזה אפשר, לאט לאט, גם להוציא 'כן'. ולהגיד לך שזה לא עובד? זה עובד.

"יש לנו היום מספר גדול בהרבה מבעבר של אסירים שעוברים תהליך, שמשתתפים בקבוצות, לא בקבוצה אחת אלא בכמה קבוצות. הכל אצלם שונה. יש לי כאלה שאומרים – בחיים לא התעוררתי לפני אחת, שתיים בצהריים. בחיים לא סידרתי את המיטה, לא הייתה לי מיטה משלי. הם קמים, מסדרים את החדר, מסדרים את המיטה, מנקים, יוצאים לעבודה. 7:30 כולם בחוץ. לבושים, מגולחים, נקיים. זה לא היה להם".

זה שאת אישה, זה יתרון במקום הזה?

"כן. בטח. קודם כל יש לי סבלנות. אין אצלי נקמנות מסוג של – הוא עשה ככה אז אני אתנהג אליו ככה. לא קיים. כולם שווים. אין העדפות. אני מאוד דואגת שלא יהיו אנשים בצד. בכל חברה יש את האנשים שמתקשים, ואני שמה דווקא אותם בחדרים שאני יודעת שכן ידאגו להם, שגם אם אין להם קנטינה ביום שישי הם יאכלו בחברותא ולא יהיו לבד בחדר. עשיתי להם ארון של גמ"ח, כל מני מצרכים, בגדים. הארון הזה מפוצץ מתרומות".

כלא מעשיהו (פלאש90)

"תפתחו להם את הדלת"

– מה אתם לומדים כאן ברמה האישית? מהמפגש הזה?

"יש משהו שהייתי רוצה – שבחוץ יפתחו להם את הדלת" אומרת לבנה. "עם כל הקושי, כי היום, זה לא רק משהו ארצי, זה עולמי. עברייני מין זה משהו ששמים בפינה ולא רוצים לגעת בזה. אבל אני אומרת – עברנו את שנות האלפיים, זה כבר עידן אחר. צריך להבין שאנשים עושים טעויות, גם אני עושה, ויש כאן בן אדם שעשה דרך, הוא קיבל ארגז כלים. את ארגזי הכלים שאסירים עברייני מין מקבלים, שום אסיר אחר לא מקבל. אנחנו משקיעים עשרות ומאות אלפי שקלים בטיפול שלהם. תפתחו להם קצת את הדלת. תפתחו, הם באמת רוצים לעשות שינוי. אם הם ישתלבו בחוץ, מתוך מאה קורבנות זה ירד ביותר מחצי. זה יהיה הישג לחברה כולה. אף אחד מאיתנו לא רוצה שאחד הילדים שלנו יהיה קורבן. ויש לנו כאן אפשרות למנוע את זה. צריך לדעת לקבל, להסתכל על האחר".

מה נותן לך כוח להמשיך?

"אם לא הייתי רואה את השינוי, לא הייתי כאן עכשיו. אני חושבת שגם לא הייתי באגף. אני אוהבת לראות עשייה ועבודה, וכשאני רואה שינוי זה נותן לי יותר מוטיבציה. אני בשב"ס מעל עשרים וחמש שנה, ואני במקום שאם אני לא רואה שיש משהו שמשתנה, אני לא נשארת בו. וזה עובד. זה עובד חזק".