מסמך העקרונות הכלכלי-חברתי שפרסמה אתמול (ג') מרצ כחלק מהסכם התמיכה של ח"כ אילן גילאון במועמדותה של ח"כ תמר זנדברג לראשות המפלגה, הוא מסמך מרשים המשקף תפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית – למרות הקושי לאמץ הבטחות והצהרות של פוליטיקאים רגע לפני בחירות מקדימות (פריימריז). למעשה, אין כיום מחנה פוליטי שהצהיר הצהרות דומות הנוגעות לשורש העניין.
"מחויבות בלתי מתפשרת לעבודה המארוגנת"
הסעיף הראשון עוסק בעבודה המאורגנת המצויה כעת תחת מתקפה, בעת שראש הממשלה מנסה להגביל את זכויות העובדים בבג"צ. כך כותבים זנדברג וגילאון: "מחויבות בלתי מתפשרת לעבודה המאורגנת – סולידריות מלאה של מרצ עם מאבקי עובדים, גיוס והפעלת המפלגה – מרמת הכנסת ועד השלטון המקומי דרך פעילויות השטח – לטובת הזכויות של מיליוני העובדות והעובדים במשק". לאחר מכן מפרט המסמך את הפעולות שיש לעשות למען חיזוק העבודה המאורגנת: רציפות זכויות במעבר בין מכרזים, הקלה על התארגנות עובדים ראשונית, מניעת החלפת עובדים שובתים באחרים וייצוג חובה לנציגי עובדים בדירקטוריון. הבחירה למקם בסעיף הראשון התאגדות עובדים חשובה, שכן כוחם של העובדים המאורגנים הוא משקל הנגד הבסיסי ביותר לכוחות הניאו-ליברלים.
בסעיף השני על התחייבות להעלאת הקצבאות לגובה שכר המינימום והצמדתן לשכר הממוצע במשק כבר בשנת התקציב הראשונה, אם ישבו בממשלה. תיקון מדיניות הקצבאות בישראל יכול לחולל שינוי גם בחייהם של מאות אלפי ישראלים וגם ברמת השוויון בישראל (כפי שניתן ללמוד מההשוואה בינלאומית של מדד הג'יני לפני מסים ותשלומי העברה ומדד הג'יני אחרי מסים ותשלומי העברה. השינוי שמדיניות הממשלה עושה במימדי השוויון הוא קלוש ביחס למדינות אחרות).
דיור ציבורי
בסעיף השלישי מציעים שני הנציגים הבולטים של מרצ בניה תקציבית של מאות אלפי יחידות דיור, חיסול התור לדיור ציבורי, בניית דיור בר השגה בכל פרויקט חדש ומנגנוני הגנה ופיקוח בשוק השכרת הדירות. הבחירה לכתוב "מאות אלפי יחידות דיור" מערערת במעט את האמונה בכנות הכוונות של כותבי המסמך. מדובר במספר מופרך שגם אם צ'ה גווארה ואריק שרון יקומו לתחיה ויתאחדו לאדם אחד – הם לא יוכלו לממשו. טוב היה אם היו כותבים "עשרות אלפי יחידות דיור" ובכך הופכים את המסמך לפורץ דרך ועם זאת ריאלי.
תחת הסעיף "חינוך שיוויוני" מוצהר על כוונה לפעול ל"עצירת כל מהלכי ההפרטה ומיקורי חוץ והכנסת גורמים מסחריים לתוך ליבת העשייה של מערכת החינוך," וכן להנהיג מדיניות של אפס כסף פרטי במערכת החינוך. כמו כן, מוצע להנהיג תקצוב דיפרנציאלי על פי יישובים על מנת ליצור רף שוויוני פר תלמיד.
ביטול כלל ההוצאה והנומרטור
הסעיף החמישי הוא ככל הנראה הסעיף המעניין מכולם מאחר ואין אף מפלגה בכנסת המדברת אל בוחריה במושגים פיסקאליים. "ביטול כלל ההוצאה והנומרטור, הגדלה הדרגתית של ההוצאה האזרחית באחוזי תוצר מ-30.7% לממוצע הOECD- 42.1% בהתאם להמלצות נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג".
כלל ההוצאה והנומרטור הם לב ליבו של המנגנון הניאו-ליברלי שהונהג בישראל לצמצום אחריותה של הממשלה לאזרחי המדינה. מפלגות נוטות לדבר לבוחריהן בעניינים הקרובים ללב הבוחרים. חינוך, דיור, בריאות וכו' בעוד שהמנגנונים המאקרו-כלכליים, כמו הנומרטור, המהווים את הבסיס למדיניות נשארים בצל. הבחירה להניח את ביטול כלל ההוצאה והנומרטור בחזית היא ללא ספק חשובה ומקדמת את השיח הכלכלי פוליטי בישראל. מה גם שרעיון ביטול כלל ההוצאה או לפחות הרעיון לשנותו תופס שביתה היום ביותר ויותר מקומות ואפילו במשרד האוצר שוקלים את הנושא.
הסעיף השישי בתוכנית עוסק בשיקום הרפואה הציבורית הקורסת והוצאת שרותי הרפואה הפרטיים מבתי החולים הציבוריים. כמו כן מצביע המסמך על הצורך להגדיל את סל התרופות, לקצר תורים ולצמצם את הפערים בין הפריפריה למרכז.
איך ימומנו כל ההצעות הללו? הסעיף השביעי קובע כי יש לגבש "תכנית מפלגתית לרפורמת מס מקיפה שתתבסס על העקרונות של הגדלת הפרוגרסיביות וצמצום פערים חברתיים, הגדלת בסיס המס, העלאת המס על ההון ופעילות פיננסית". זנדברג וגילאון לא פוחדים להגיד העלאת מיסים. מי שיסתכל על השינויים שעברה מערכת המס הישראלית בעשרים השנים האחרונות, יוכל לראות את המעבר ממערכת פרוגרסיבית המשמשת כלי לצמצום פערים למערכת מס רגרסיבית שבה העשירון התחתון משלם את השיעור הגבוה ביותר של מס מתוך הכנסתו.
הסוף להפרטה
כותרתו של הסעיף האחרון במסמך היא "הסוף להפרטה" תחתיה נכתב: "עצירה מוחלטת של ההפרטות בדגש על נכסים לאומיים ומשאבי טבע והתחלת מתווה הדרגתי להחזרת התכניות והשירותים הציבוריים לבעלות ושליטת הציבור". האמת היא שאחרי שלושה עשורים של הפרטות (הפרטות שלמרצ היה חלק נכבד בהובלתן, יש לומר, לפחות בתחילת התהליך) כבר לא נשאר עוד הרבה מה להפריט. השר כחלון הכריז השבוע על מכירת תע"ש לאלביט ורשימת הנכסים של הציבור הצטמקה עוד יותר. ספק אם ניתן להשיב את הגלגל לאחור אבל השמירה על המעוזים האחרונים המצויים בידי המדינה היא קרב חשוב ללא ספק.
בשורה התחתונה המסמך הרעיוני שפרסמו ראשי המחנות במרצ הוא ללא ספק רוח רעננה בשמאל הישראלי. קשה לדעת מה ערכו האלקטורלי וקשה לדעת מה חשיבותו ביחס לכוחה הפוליטי של מרצ ולעובדה שחבריה לא זכו לשבת בממשלה מאז שנת 2000. מרצ מסמנת עצמה כאלטרנטיבה למפלגת העבודה. גם לפני בחירתו של אבי גבאי, מפלגת העבודה הייתה מתקשה לנסח מסמך כלכלי שמציב אלטרנטיבה למדיניות הניאו-ליבראלית של נתניהו, לא כל שכן מאז שתפס גבאי את ההנהגה.
האם מנהיגיה החדשים של מרצ יהיו נאמנים למסמך הזה? האם יהפכו אותו למרכז סדר היום של המפלגה? האם בישראל ישנו ציבור רחב שיזדהה עם המסמך הזה? ימים יגידו.
