מעולם לא היה הימין הישראלי במצב פגיע כל כך: חקירות שחיתות שצצות חדשות לבקרים; חשיפה שיטתית של קשרי הון-שלטון; איומים של מפלגות הקואליציה לפירוק והליכה לבחירות; ומחאות עממיות שמוציאות עשרות אלפי אזרחים מהבתים בקריאות להחלפת השלטון. השטח בוער וקורא לשינוי. ועדיין, השמאל נמצא במצוקה קיומית. הסקרים חוזים ירידה במנדטים בבחירות הקרובות ואין אף אחד שנדמה אפילו קרוב להובלת המחנה. למה? איך קרה דבר כזה?

בשנות התשעים, סיפרו לדור שלי שהשלום נמצא מעבר לפינה. גדלנו על הידיעה שהמבוגרים עושים ככל שביכולתם להביא שלום, למנוע את המלחמה הבא ולהבטיח שעד שנהיה בני 18, כבר לא יהיה צבא. ההורים שלנו תעדפו את סיום הסכסוך והשלום על פני שאר הרעות החולות של החברה הישראלית. הם הבטיחו שאם רק נפתור את הסכסוך, אז נוכל להתפנות לכל היתר. אז נדאג לחינוך מתקדם ונצמצם את הפערים, אז תהיה הפרדת דת ומדינה ותחבורה מתקדמת ואז תהיה תיירות, או הו כמה תיירים יגיעו. ואיזו צמיחה כלכלית תבוא איתם! אמריקה!

הבטיחו לנו שזה רק עניין של זמן עד שנגיע לתקן גם את מה שמקולקל בבית. את העוני, אי השוויון, יוקר המחיה, האפליה והגזענות. הם רק ביקשו דחייה קטנה. דחייה של הנושאים האזרחיים והכלכליים לטובת המאמץ לשלום. ביקשו שנשב ונחכה עד שיבוא השלום, אבל הכיסא שהושיבו אותנו עליו היה עקום – כיסא אידאולוגי עם שלוש רגליים: המדינית, האזרחית והכלכלית. ואחת מהן הייתה ארוכה בהרבה מהאחרות. כך יצא שכל פעם שרצינו לצעוק בשיא הכוח "הפרדת דת ממדינה" או "מדינת רווחה", היינו חייבים לעצור באמצע, לא ללכת עד הסוף, עד שיגיע השלום.

כמו השמאל של הורינו, גם הימין דרש שנשב על כיסא ונמתין. אמנם נתניהו מעולם לא הבטיח שלום, להיפך, הוא הבטיח פחד וחיים על חרב, אבל אמן "ניהול הסכסוך" דרש (ועדיין דורש) מאיתנו לדחות את כל היתר עד מועד לא ידוע. בשעה שמחירי הדיור נסקו והשכר נתקע, ביבי הצהיר שהוא לא שוכח את "החיים עצמם", ובו-בזמן דרש שנמתין, כי הגרעין האיראני גדול יותר.

עבור השמאל והימין של הורינו, בעיות היום יום של אזרחי ישראל, חשובות ככל שיהיו, לקחו מקום שני או שלישי אחרי איראן, הפלסטינים והשלום. ובישראל של ההורים שלנו, בין אם היית ימני או שמאלי, שתי רגלי הכיסא האחרות, האזרחית והחברתית, הלכו והצטמצמו.

ובתוך מציאות כזו, של המתנה וישיבה על כיסא עקום, אזרחי ישראל העדיפו לחכות לנתניהו יותר מאשר לזהבה גלאון או ליצחק הרצוג. כי אם כבר לשבת ולחכות אז לפחות בשביל הבטחה של בטחון, כי הכיבוש לא כואב כמו הקטיושות והקסאמים.

הגיע הזמן להבין שהניסיון לארגן את המציאות באופן מלאכותי, לומר שדבר אחד קודם לאחר – הוא הבעיה. אי אפשר להמשיך ולשבת על אותו כיסא עקום, כי בסוף הוא יישבר. אם לא נידרש אל החיים עצמם, אלה שקורים מדי יום בסופר ובעבודה ומול הרבנות והרשויות, לא נוכל להביא גם את השלום. כדי לפתור את המצוקה הקיומית של השמאל נדרש כיסא חדש – בעל שלוש רגליים שוות באורכן ובחשיבותן. נדרשת השקפת עולם סדורה, רחבה ובו-זמנית, שלא עסוקה בסידור בעיות לפי גודל אלא פועלת במספר חזיתות כדי לפתור אותן.

אסור לשמאל להפריד בין שלום, זכויות אזרח וצדק חברתי, השלושה הם חלק ממשנה פוליטית אחת. כל עוד ישראל ממשיכה בכיבוש, היא תמשיך להשקיע בהתנחלויות ולא בפריפריה. כל עוד רבנים ימשיכו להסית נגד הקהילה הגאה ושירות נשים בצבא ללא מפריע, יותר הרסן גם לדיכוי ושליטה על עם אחר.

הנהגות מפלגת העבודה ומרצ שייבחרו יהיו חייבות לפעול לסיום הכיבוש ופתרון שתי המדינות באותה עוצמה בה יפעלו להפרדת הדת מהמדינה ולחלוקת ההון מחדש. יש לשמאל הזה גם שם: קוראים לו סוציאל-דמוקרטיה. שמאל שרואה את האנשים כתכלית ולא ככלי, שיודע לראות בכל המאבקים הללו מקשה אחת – משום שכל סוציאל-דמוקרט הוא שוחר שלום, וכל שוחר שלום פועל למען שוויון ושלטון החוק.

אסור לשמאל לעולם יותר לבקש מאנשים לשבת ולחכות על כיסאות עקומים כי יש דברים בוערים יותר. זו אחריותנו לשים בעדיפות ראשונה את שלושת העקרונות של השמאל, שלושת רגלי הכיסא, אם תרצו. לומר לעצמנו כל בוקר "האנשים תחילה". וכשנפסיק לומר להם לחכות, הם גם יצביעו לנו.


בר גיסין היא יו"ר צעירי מרצ