משתמשי טוויטר אוהבים שקרים. מחקר חדש, הרחב ביותר אי פעם על דיסאינפורמציה באינטרנט, גילה שמידע כוזב נפוץ ברשת החברתית במהירות גבוהה פי שש ממידע אמיתי, ומגיע למספר רב הרבה יותר של אנשים.
ולפני שאתם מעלים את זה, אי אפשר להאשים את הבוטים (קיצור של רובוטים, חשבונות שמופעלים על ידי תוכנה אוטומטית) – מחברי המחקר קבעו חד משמעית – זה לא הם, זה אנחנו (בהנחה שאתם משתמשים בטוויטר, כן?).
אך לפני הכל, האיש הביא את המושג לחיינו:
https://twitter.com/realDonaldTrump/status/971006379375972354
חוקרים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בחנו יותר מ-126 אלף סיפורים, שצויצו מיליוני פעמים בין 2006 לסוף 2016 – לפני כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן אבל במהלך מערכת הבחירות הלוחמנית לנשיאות. הם מצאו שידיעות "פייק ניוז", מכל קטגוריית מידע שהיא, התפשטו בטוויטר "רחוק יותר, מהר יותר, באופן עמוק ורחב יותר מהאמת", כך על פי הממצאים שפורסמו בכתב העת האקדמי Science. "לא משנה איך תסתכלו על זה, הזיוף תמיד מנצח", אמר דבּ רוי, אחד ממחברי המחקר ומי שהיה בעבר מדען המדיה הראשי בטוויטר.
לטענת החוקרים, טוויטר אמנם מימנה את הפרויקט אך לא הייתה לה נגיעה לתוצאותיו או למסקנות אותן גיבשו.
על פי החישובים שביצעו החוקרים, בתוך 10 שעות ייחשפו 1,500 משתמשי טוויטר לסיפור הכוזב הממוצע. כדי להגיע לאותה רמת חשיפה, יידרשו לסיפור האמיתי הממוצע לא פחות מ-60 שעות. עוד נמצא כי, בממוצע, החשיפה של מידע כוזב גדול ב-35% מזו של מידע אמיתי.
רוצים עוד נתון עגום? ידיעות אמיתיות כמעט אף פעם לא נחשפו, באמצעות ציוץ מחדש (ריטוויט) לאלף בני אדם, בעוד שאת האחוז העליון של הידיעות הכוזבות ראו בריטוויט כ-100 אלף.
כשהחוקרים בחנו את האופן בו מתגלגלים סיפורים – הדרך בה הם מקושרים מאדם אחד לשני כמו אילן יוחסין – מידע כוזב הגיע גם לרמה של 24 דורות, בזמן שמידע אמיתי הגיעו למקסימום 12.
החשש מידיעות שקריות באינטרנט עלה בחודשים האחרונים עם חשיפת הראיות לכך שמשתמשים מרוסיה הפיצו דיסאינפורמציה במדיה החברתית במהלך מערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארה"ב כדי ליצור סכסוכים פנימיים בחברה האמריקאית ולפגוע במועמדותה של הילרי קלינטון.
הרשתות החברתיות עצמן ניסו להשתמש באלגוריתמים ממוחשבים, כמו גם בבודקי עובדות אנושיים, כדי לעצור את התפשטות המידע הכוזב. מוקדם יותר החודש, הודיעה טוויטר כי פנתה למומחים חיצוניים כדי שיסייעו לה להתמודד טוב יותר עם הבעיה. ובשבוע שעבר הודיעה פייסבוק כי לקראת הבחירות הקרובות לקונגרס האמריקאי, חברה לסוכנות הידיעות איי.פי כדי לזהות ולהפריך סיפורים מטעים.
"היינו עדים לשימוש לרעה, הטרדה, צבאות של טרולים, פעולה מתואמת של משתמשים אנושיים ובוטים, קמפיינים להפצת דיסאינפורמציה ותיבות תהודה חברתיות" צייץ אחד מנכ"ל טוויטר ואחד ממייסדיה ג'ק דארסי, "אנחנו לא גאים באופן בו אנשים ניצלו את השירות שלנו, או בחוסר היכולת שלנו להתמודד עם הבעיה מספיק מהר".
We have witnessed abuse, harassment, troll armies, manipulation through bots and human-coordination, misinformation campaigns, and increasingly divisive echo chambers. We aren’t proud of how people have taken advantage of our service, or our inability to address it fast enough.
— jack (@jack) March 1, 2018
החוקרים מ-MIT בדקו את 126,285 הסיפורים שחקרו בשישה אתרי אינטרנט עצמאיים לבדיקת עובדות, ואז סיווגו אותם כאמיתיים, מזוייפים או מעורבים. קרוב לשני שליש מהם היו מזוייפים, מעט פחות מחמישית מהם היו אמיתיים, השאר היו מעורבים.
על פי סינאן אראל, מרצה לניהול ב-MIT ואחד ממחברי המחקר, ב-95% מהמקרים, פסקו ששת האתרים לבדיקת עובדות באופן זהה לגבי מידת האמת של כל ידיעה. כך עשו גם שני חוקרים חיצוניים, שתפקידם היה לבדוק את העובדות כדי לוודא שהכל בסדר.
החוקר הראשי סוֹרוּש וואסוּשי, סיפר ששלושת הסיפורים הכוזבים שהתפשטו במהירות הרבה ביותר ולמרחק הגדול ביותר על מאבטח מוסלמי שהוכרז כגיבור במתקפת הטרור בפריז ב-2015; חייל משוחרר שנילחם בעיראק שהגיע למקום השני, אחרי קייטלין ג'נר, בתחרות פרס האומץ של רשת ESPN; ופרק של סדרת הטלוויזיה המאויירת "משפחת סימפסון" משנת 2000 בו כיהן דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב (בפועל, זה היה ב-2015).
לקתלין הול ג'יימיסון, מרצה לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה ואחת ממייסדות factcheck.org (אתר לבדיקת עובדתית של הצהרות פוליטיות ומוסעות פרסום), היו כמה בעיות עם האופן בו בחן המחקר סיפורים אמיתיים וכוזבים. הצוות מ-MIT דירג את הידיעות על סולם של 1 (כוזב לחלוטין) ל-5 (אמיתי לחלוטין). לדבריה, factcheck.org בוחן יותר את ההקשר של כל ידיעה ולא מצמיד תווית של "שקר" או "אמת".
לטענתה, הכינוי "סיפורים כוזבים" לא מעביר מספיק את האופי המרושע והממאיר של המידע המזוייף הזה. "עדיף לקרוא לזה הונאה ויראלית" הציעה, "ולהתייחס לתופעה כמו שמתייחסים לכל דלקת ויראלית".
ביקורת נוספת לה זכה המחקר נוגעת לסוגיית הבוטים (אותם משתמשים אוטומטיים שנוקו מאשמה כבר בפסקה השנייה). צוות המדענים מ-MIT טוען אמנם שהוציא ממדגם הסיפורים שבחנו כל משתמש שהיה בוט באופן ברור. אם כי רוי טוען שלמרות שבוטים מפיצים מידע בקצב גבוה יותר מבני אדם, ההשפעה שלהם על מהירות התפוצה מידע כוזב לא הייתה משמעותית.
למרות הניסיון לנכות את הבוטים מחומר המחקר, יש מי שמטיל ספק ביעילות של המאמץ הזה. דיוויד לזר, מומחה למדעי המדינה והמחשב מאוניברסיטת נורת'איסטרן, שלא השתתף במחקר המדובר על כתב לו דוח נלווה הוא אחד מהם. למרות שבאופן כללי הוא משבח את אנשי ה-MIT, טוען לזר שייתכן שהם פספסו די הרבה בוטים וסייבורגים – משתמשים אנושיים שנעזרים בתוכנות כדי להגביר את החשיפה שלהם ברשתות החברתיות. המחקר המתמשך שלו, שעדיין לא פורסם, מצא שקרוב ל-80% מהסיפורים הכוזבים הגיעו מ-0.1% בלבד מהמשתמשים.
צוות המחקר מ-MIT העמיק בנתונים כדי לגלות אילו סוגים של סיפורים נפוצו הכי מהר והכי רחוק. ובכן, לא נרשמו הפתעות מרעישות: היו אלה הסיפורים הפוליטיים הכוזבים (החוקרים לא עשו הפרדה בין סיפורים מהצד הימני והשמאלי של הרשת הפוליטית), וכל מה שהיה מפתיע או מעורר זעם. "הבדיות היו מעניינות ושערורייתיות יותר מהאמת, ובאופן משמעותי" אמר אראל, "קל לעניין או לעורר מחלוקת כשאתה סתם ממציא דברים".
הממצא תואם לחלוטין מחקר קודם שנעשה על הפסיכולוגיה של מידע כוזב, אמרו דן קהאן מאוניברסיטת ייל וברנדון נייהן ממכללת דארטמות', שניהם מדענים שחוקרים את התופעה. "ככל שהסיפור יותר סנסציוני ומוזר, כך גם עולה הסבירות שמישהו ירטווט אותו", הסביר קהאן.
נייהן ולזר אמרו שלמרות שבדיקה מאומצת יותר של העובדות ומאמץ ללמד את הציבור לזהות סיפור מזויף עשויים לעזור לצמצום התופעה, הפתרון האמיתי חייב לבוא מהרשתות החברתיות עצמן.
רוי אמר שתוצאות המחקר של עמיתיו ושלו הזכירו לו את האמרה המפורסמת, לפחות בעולם דובר האנגלית, שבבסיסה טוענת כך: השקר עובר חצי עולם לפני שהאמת מספיקה לנעול את נעליה (או ללבוש את מכנסיה, תלוי את מי שואלים). והאמרה הזאת היא אולי המתאימה ביותר לנושא, משום שנוהגים לייחס אותה למארק טוויין (או וינסטון צ'רצ'יל, תלוי את מי שואלים). אך זה מידע כוזב. האתר Politifact (שבודק את מידת האמת של פוליטיקאים ואנשי ציבור בארה"ב), בדק ומצא שאת הגרסה הראשונה של האמרה הגה בכלל הסופר האירי ג'ונתן סוויפט כבר ב-1710.
סת' בורנסטין כותב על מדע עבור סוכנות הידיעות AP. אפשר לעקוב אחריו בטוויטר, או לקרוא כתבות נוספות שלו (באנגלית) כאן.
