השפעת מערכת המיסים והקצבאות מקטינה את שיעורי העוני בכל המדינות המפותחות, וגם בישראל. הבעיה היא שאצלנו האפקט שלה זעום, והעוני נותר גבוה. נתוני דו"ח הOECD, שפורסם בתחילת השבוע, חושפים את ההפקרות הנהוגה כאן כלפי העניים. בנק ישראל מתריע מפני שקיעת העניים בחובות, אך הכסף הפנוי של הממשלה הולך להקטנת חובות המדינה ועל גב האזרחים. כך נראית הכלכלה הישראלית בעידן בנימין נתניהו.

ההצטרפות למועדון ה-OECD חייב את ישראל להתאים את הדיווחים הסטטיסטיים שלה לסטנדרטים המקובלים בארגון. התאמה זו מאפשרת, שנה אחרי שנה, לחשוף את הפערים החמורים ביחסה של מדינת ישראל לעניים. כיום המדינה (כמעט) לא מחלצת מעוני. הדו"ח האחרון של הארגון על ישראל מראה כי למרות ששיעור העניים לפני השפעת המיסים והקצבאות הוא בין הנמוכים בארגון, לאחר התערבות המדינה ישראל מזנקת לשיעור העוני הגבוה ביותר.

פערי ההכנסות בישראל בולטים בכל חתך שהוא – בין גברים לנשים, בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים ובין עובדים לפנסיונרים. במשרד האוצר נוהגים להצביע על הסברים תרבותיים, כמו תפיסת העולם החרדית המובילה להשתלבות מוגבלת בשוק העבודה ונכונות להסתפקות במועט. במציאות, מדובר בהסטת המבט מהחלטות המדינה והאוצר עצמו.

בחינת השפעת מערכת המס והקצבאות חושפת את התמונה הממשית – שיעור העוני היחסי בישראל לפני מסים וקצבאות הוא בין הנמוכים בארגון, אך מערכת המס והקצבאות מפחיתה את שיעורי העוני באופן דרמטי, למעט בישראל, שם ההשפעה נמוכה והעוני אחרי מסים בישראל מזנק לשיעור גבוה.

שיעור העוני לפני ואחרי מיסים וקצבאות (גרפיקה: אידאה).

בחינת השפעת מערכת המס והקצבאות חושפת את התמונה הממשית – כיום המדינה (כמעט) לא מחלצת מעוני.  הדו"ח שפורסם השבוע הראה בבירור כי למרות ששיעור העניים בישראל , לפני השפעת המיסים והקצבאות, הוא בין הנמוכים בארגון, אחרי התערבות המדינה, ישראל מזנקת לשיעור העוני הגבוה ביותר.

לאן הלך הכסף ? לשום מקום

שינויים בחוב משקי הבית ובחוב הציבורי כאחוז מהתמ״ג (גרפיקה: אידאה).

"חוב הכלים השלובים" מראה כיצד המדיניות הכלכלית בה מתגאה ראש הממשלה נתניהו, הבנויה מהפחתות מיסים ומערכת קצבאות דלה, לא גורמת לשגשוג כלכלי יוצא דופן. למעשה, הצמיחה לנפש בישראל נמצאת בירידה מתמדת בשני העשורים האחרונים. לעומת זאת, החובות של משקי הבית תופחים ביחס לתמ"ג, בייחוד בקרב העשירונים העניים, ואילו החוב היחסי של המדינה צולל למטה.

נתוני ה-OECD  מראים עד כמה יוצאת דופן מדיניות זו של הורדת החוב, לעומת שאר המדינות בארגון, שהעלו דווקא את רמת החוב הציבורי. נכון הוא שלמדינות שנפגעו ישירות מהמשבר העולמי לא הייתה ברירה. לישראל כן הייתה, והיא בחרה לקצץ בחוב, לא מעט בזכות הקיצוצים בקצבאות ובמיסים שהתחילו עוד ב-2002.

שיעור העוני לפני ואחרי מיסים וקצבאות (גרפיקה: אידאה).

למדיניות כל כך יוצאת דופן יש גירעון חברתי גדול. חובות, בהתנהלות כלכלית נאותה, ניתן להחזיר בעתיד, אך חינוך בכיתה צפופה מדי, מערכת בריאות בעומס יתר, מחסור בהכשרות מקצועיות ובמערכת הסעת המונים יעילה הן השקעות ציבוריות שהיעדרן יוצר נזקים עצומים.

הנזקים הם, קודם כל, נזקים ישירים כלפינו האזרחים, שחווים אותם מדי יום, אך הם גם פוגעים בצמיחה הכלכלית הרבה מעבר לתשלומי הריבית על החוב, שנמצאים בשפל היסטורי, מאז המשבר העולמי. במקום לנצל את הריבית הנמוכה לתנופת השקעות, ישראל בוחרת להקטין את שיעור החוב היחסי ולהמשיך בחנק תקציבי.

פער של מעל 130 מיליארד שקלים בכל שנה

למעט קוריאה הדרומית, ישראל היא המדינה בעלת ההוצאות האזרחיות הנמוכות ביותר על אזרחיה. כ-30% מהתמ"ג בלבד, לעומת ממוצע ה-OECD של כ-42%. במילים המנומסות של עורכי הדו"ח: "הוצאה ציבורית נמוכה, בייחוד לחינוך, השקעה ציבורית ורווחה, מגבילה את יכולתה של המדינה לנטרל פערים סוציאקונומיים. כדי להכיל טוב יותר את הצרכים הכלכליים והחברתיים, תקרת ההוצאה של הכלל הפיסקלי הנוכחי צריכה להתרומם".

במילים פשוטות, הפרש של 12% בהוצאה האזרחית פירושו שבמדינה מפותחת הוצאת המדינה על אזרחיה גדולה, בממוצע ב-130 מיליארד שקלים בכל שנה. מדובר במספר קשה לתפיסה. גם אם ננכה מתוכו 30 מיליארד שקלים של צרכים ביטחוניים עודפים, שלא קיימים ברוב המדינות, עדיין נותר פער של 100 מיליארד שקלים בשנה.

מבקר המדינה העריך שמחירי החשמל בישראל מנופחים בכ-8 מיליארד שקלים, בחוזה של 15 שנה. זה מסתכם בפחות מ-500 מליון שקלים בשנה, ובנושא הזה עשרות אלפי ישראלים יצאו להפגין.

מאז המחאה החברתית ב-2011, כמה יצאו להפגין על כך שהתקציב פשוט קטן מדי? שר האוצר טוען שהוא מגדיל את ההשקעה החברתית והוא צודק, אבל הוא מסתיר את הגודל האמיתי של התוספת, שמתבטא במיליארדים ספורים מדי שנה. גם זה מצג מטעה, מכיוון שמול התוספות ישנם קיצוצים רוחביים בסעיפים אחרים.

לא בעיה רק של החלשים

את הדיאטה הקיצונית של ההוצאה הציבורית בישראל לא נכון לבחון רק מול העניים והחלשים, אלא גם בהקשר של החנק התקציבי הכללי. דו"ח ה-OECD  מצא את בעיית הפקקים בישראל כחמורה ביותר מבין מדינות הארגון, אך תקציב משרד התחבורה בישראל עומד על 20 מיליארד שקלים בלבד. לפי נתוני המשרד עצמו, תת-ההשקעה במערכות תחבורה מכל הסוגים עומדת על שיעור שבין 200 ל-250 מיליארד שקלים (לפי הצרכים הנוכחיים). כאשר זה גודל התקציב, רק בעוד יותר מעשור ישראל תתחיל לטפל ברף הנמוך של הצרכים שבוערים כבר כיום.

השקעה בפתרון בעיית הפקקים, היא השקעה משתלמת במיוחד, שחוסכת זמן, עצבים, בריאות וגם חיי אדם בגין הפחתת זיהום אוויר. עם זאת, התועלת שלה לא נובעת רק מגודל התקציב, אלא מחייבת גם השקעה חכמה. תוספת של עוד כבישים רגילים "תיבלע" במהירות באמצעות תוספת רכבים פרטיים. ההשקעה הקריטית ביותר במערכות התחבורה היא ההשקעה בתכנון מערכות התחבורה הציבורית. סעיף זה נמצא בגידול, אך קצב הגידול קטן בהרבה מהצרכים הממשיים.