העברת תקציב המדינה לשנת 2019 ללא מהמורות, צפויה להמשיך את מדיניות הפקרת העניים של המדינה. בפועל, העברת התקציב נעשתה בצורה חלקה יחסית, ללא קשיים משמעותיים. חלק מההסבר ליכולת של נתניהו להנהיג חנק תקציבי חמור כל כך במשך זמן רב כל כך, לא נובע רק מכוחו הפוליטי, אלא דווקא מהמימד הרעיוני. במילים פשוטות, איש לא חולק עליו ברצינות.

כך לדוגמה, חברת כנסת חרוצה מן האופוזיציה, סתיו שפיר מהמחנה הציוני, ממובילות המחאה החברתית ב-2011, שעל גבה הגיעה לכנסת, בחרה להתמקד בהתנהלות ועדת הכספים. שפיר חושפת בעקביות כיצד אנשי האוצר מנטרלים את כוחם של חברי הכנסת להשפיע על ההחלטות הכלכליות. בסרטון שפרסמה בנושא, תיארה את היכולת של פקידי האוצר להזיז בתוך התקציב סכומים של 65 מיליארד שקלים בשנה ולתמרן את חברי הכנסת. על גודל התקציב דאז, 360 מיליארד שקלים אמרה: "זה לא מעט כסף בשביל מדינה, קטנה". האמת הפוכה. זה ממש מעט מדי כסף, אם ישראל רוצה להידמות למדינה מפותחת. הססמה בה מסתיים הסרטון היא "לרצות ממשל תקין הוגן ושקוף זו לא תמימות, זו ציונות. בואו איתי נלחם בשחיתות".

למרות החריצות של חברת הכנסת, מדובר בגניבת דעת. ראשית, בעובדות היסודיות שפיר לא טועה. למשרד האוצר יש באמת שליטה בתקציבים של משרדי הממשלה, שלא יכולים לממש חלק ניכר מהם ללא אישור האוצר. תיאור מצב זה נתמך גם בדו"ח מבקר המדינה האחרון. שנית, לגבי מה מוגדר שחיתות ומה לא, אפשר ורצוי להתווכח. לא כל החלטה עקומה על תקצוב, מפנה את הכסף בסופו של דבר למקום בלתי ראוי. בכל מקרה, אלו רק הדברים על פני השטח וחשיבותם היא הסטת תשומת הלב מהדברים הגדולים לדברים הקטנים.

הדבר המדהים באמת הוא שכל הדרישה של שפיר היא לשחק אחרת עם הכסף שכבר קיים בתוך התקציב, ובכך היא מיישרת קו באופן מוחלט עם נתניהו וכחלון.

ההתחלה עוד במחאה החברתית

בקיץ 2011 (וגם קודם לכן) הייתי בין המפגינים שפגשו באוהלים ברחבי הארץ ובהפגנות ברחבי הארץ. שם פגשתי גם את שפיר. לצערי, למוחים הרבים לא היה קו ברור לגבי הדרישות מן הממשלה, מה שהקל על ועדת טרכטנברג לנטרל את ההשפעה שלה. מן העבר הימני בלטו דרישות של שיפור הסדר הכלכלי הקיים: יותר שקיפות, פחות שחיתות, הקצאה הוגנת יותר של כספי ציבור. מן העבר השמאלי בלטו דרישות של שינוי הסדר הכלכלי – מדינת רווחה, להגדיל את התקציב המדינה.

כאשר שפיר בוחרת להתעסק בנושא הנכון – תקציב המדינה – מתוך יישור קו אידאולוגי עם ראש הממשלה, ניתן לקבוע בבירור: אין אופוזיציה כלכלית אמיתית בישראל.

למרות הטענות המוצדקות של שפיר לגבי התרגילים שעושים פקידי האוצר למשרדי  הממשלה ולחברי הכנסת, צריך לבחון גם את התוצאה בשטח. כאשר היא נאבקת בהעברות תקציביות, התוצאה המעשית של המאבק שלה היא הקטנה נוספת בהוצאות המדינה בפועל ופגיעה בצמיחה הכלכלית.

מבין דבריה משתקפת האשליה שמדובר במשחק סכום אפס, לפיו ניתן לבצע השקעות חברתיות רק במחיר הדיפת "העברות כספים מושחתות". זו בחירה מודעת לשחק ב"ליגה של הקטנים" ולהתעלם מהגורם המכריע באמת – גודל התקציב של מדינת ישראל.

לזכותה של שפיר, ולחובתם של שאר חברי הכנסת, תירשם העובדה שהיא אכן משקיעה זמן ומאמץ לעסוק בנושאי תקציב המדינה. שותפיה לכנסת כלל לא עוסקים בנושא באופן רציני. במובן הזה שפיר בכלל לא מיוחדת, אלא משקפת את השליטה של המחשבה הכלכלית הימנית בכל המפלגות בכנסת. מתי יקומו חברי הכנסת עם האומץ לתבוע תביעה בסיסית – להתנהג כמו מדינה מפותחת ממוצעת ולהגדיל את ההוצאה האזרחית ב130 מיליארד ש"ח בשנה?