שר החינוך, נפתלי בנט, הודיע אתמול (שני) על חתן פרס ישראל למפעל חיים בתחום החקלאות וההתיישבות – מר יהודה הראל, וברך אותו על זכייתו בפרס. הראל, הנחשב לאבי ההתיישבות הישראלית ברמת הגולן, הוא ממייסדי קיבוץ מרום גולן והיה שותף גם להקמת תנועת "גוש אמונים".

ועדת הפרס ציינה כי "יהודה הראל הוא אבי ההתיישבות הישראלית בגולן, אחד ממפעלי ההתיישבות הציונית המפוארים ביותר. הוא עלה לרמת הגולן, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היה ממקימי קיבוץ מרום הגולן ושותף פעיל בהקמת רבים מיישובי הגולן. איש חזון ומעשה אשר הפך את רמת הגולן משדה בזלת וקרב לאזור שוקק חיים; מקום של עשייה חקלאית ציונית במלוא מובן המילה".

בראש הוועדה עומדת השופטת בדימוס שרה פריש. וחברים בה הגב' איריס ראור-ברץ, מר דוד בארי, מר אבי בלשניקוב והאלוף במילואים רון טל.

יהודה הראל נולד ב-1934 בברלין, שם היו הוריו, זאב ורחל אורבך, חברי קיבוץ גבעת ברנר, בשליחות חינוכית של התנועה הקיבוצית. בהיותו בן שנתיים, התייתם יהודה מאביו, שמת במהלך שליחותו. אמו שבה עמו לארץ, לקיבוץ גבעת ברנר, ונישאה לד"ר אריה הראל. הראל היה, בעבור יהודה, אבא לכל דבר, והאדם שהשפיע עליו ועל עיצוב דמותו יותר מכל אדם אחר.

במלחמת העולם השניה שירת אריה הראל כקצין רפואה בצבא הבריטי ונשלח לדמשק. כיוון שקיבוץ גבעת ברנר לא אישר למשפחה להצטרף לד"ר הראל, עזבה המשפחה את הקיבוץ. במשך כחצי שנה, שהתה המשפחה בדמשק. במשך כל אותם חודשים יהודה שוטט ברחובות העיר, ותקופה זו היא זיכרון ילדות נעים שלו.

לאחר שובם לארץ התגוררה המשפחה בחולון ובתל-אביב, ויהודה הצטרף כפעיל בתנועת הנוער העובד ולמד בתיכון ד' בת"א. באותה תקופה הוא אימץ השקפת עולם סוציאליסטית.

הראל שירת כחבלן בנח"ל והתיישב, כחבר גרעין, בקיבוץ הספר הצעיר מנרה שבגליל העליון. שם עבד בענף המדגה, כיהן בגיל צעיר מאוד כמזכיר הקיבוץ, יצא ללימודים תנועתיים בסמינר אפעל וללימודים אקדמיים בחוג להיסטוריה באוניברסיטת ת"א, בהם בלט והצטיין, ולפעילות הדרכה בתנועת "המחנות העולים".

פעילותו התנועתית החלה בהדרכת גרעין למנרה, בריכוז קן ברעננה, בהדרכת גרעינים תנועתיים לקיבוץ לוחמי הגטאות שהיה במשבר קשה, ובריכוז ההדרכה בתנועה. באותן שנים יהודה היה מהדמויות המרכזיות בתנועת "מחנות העולים" וממעצבי דרכה והתקרב להנהגת הקיבוץ המאוחד, ובעיקר לטבנקין ולגלילי, מתוך אמונה יוקדת באידאולוגיה של הקיבוץ המאוחד.

בתקופה בה הדריך ברעננה, הכיר את ציפקה, חניכה בקן. הם היו לזוג, היא עלתה בעקבותיו למנרה, ושם הם נישאו. גם ציפקה מילאה תפקידים מרכזיים במנרה, ובהם תפקיד מזכירת הקיבוץ ומרכזת ענף הלול. מאז ועד היום, ציפקה היא שותפה מלאה בכל העשייה של יהודה ובכל תפקידיו, כאשת ביצוע מעולה, והיא הוציאה לפועל רבים מרעיונותיו.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היה יהודה בין ראשוני היוזמים של ההתיישבות מעבר לקו הירוק, ובעיקר בגולן. הוא ראה בתוצאות המלחמה הזדמנות להגשמת ערכי תנועת העבודה ובעיקר – דרכה של תנועת הקיבוץ המאוחד, באמצעות התיישבות קיבוצית המונית בשטחים המשוחררים ועיצוב גבולות המדינה באמצעות ההתיישבות.

הוא עצמו, בגיל 33 וכבר נשוי ואב לשלושה, היה בין ראשוני העולים לגולן ומייסדי קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, ביתו עד היום. מיד נבחר יהודה למזכיר הראשון של הקיבוץ, תפקיד אותו מילא שוב שנים אחדות לאחר מכן, בתקופה הקשה של מלחמת יום הכיפורים. יהודה היה ונותר המנהיג הבלתי מעורער והבלתי מוכתר, הן של קיבוצו והן של ההתיישבות בגולן, אף שלרוב לא נשא באף תפקיד רשמי. עיקר כוחו המנהיגותי הוא המופת האישי, החכמה, הרעיונות המקוריים והיצירתיים וכושר השכנוע שלו.

ב-1968 הקים יהודה את ועד יישובי הגולן והנהיג אותו, לרוב ללא כל תואר ומשרה, ולעתים כאשר אחרים נושאים בתואר יו"ר והוא מלווה וחונך אותם. ועד יישובי הגולן ייצג את תושבי הגולן מול הממשל הצבאי בגולן, מול הממשלה, הגורמים המיישבים והתנועות, ועיקר פעילותו הייתה ייזום ודחיפה של הקמת יישובים חדשים ושל פיתוח הגולן.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל לראשונה מאבק של ועד יישובי הגולן נגד נסיגה מהקו הסגול במסגרת הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה. מו"מ ומאבק שנערכו תחת מלחמת התשה קשה בגולן ופגיעות יומיומיות ביישוביו. במסגרת המאבק הוקם היישוב קשת. באותם ימים היה הראל מעורב גם בהקמת "גוש אמונים".

לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני, הוביל, לצד יו"ר ועד יישובי הגולן, את המאבק למען החלת הריבונות הישראלית על הגולן. מאבק זה נחל הצלחה, כאשר ב-1981 התקבל חוק הגולן. באותן שנים יהודה היה ממייסדי התנועה לעצירת הנסיגה מסיני, ואף שהה עם משפחתו במושב שדות בתקופה שקדמה לפינוי.

באמצע שנות ה-80 לקח על עצמו הראל לארגן את ועידת היסוד של התק"ם, מתוך מגמה להביא להחלטה על הכפלת התנועה הקיבוצית. במהלך ההכנות הוא נחשף למשבר העמוק שבו מצויה התנועה, ויזם רעיונות יצירתיים לשינוי מהותי בקיבוץ ובתנועה, תחת הכותרת "הקיבוץ החדש". הוא יצא נגד הממסד, והוביל תנועה רבתי של שינויים בקיבוצים. הוא הוביל שינוי משמעותי בקיבוצו, פעל בנושא שינוי הקיבוץ כמנהל יד-טבנקין, והקים את חברת "וקטור" לייעוץ לקיבוצים, לשינוי על פי המודל שעיצב.

בשנות ה-90 התמסר יהודה למאבק נגד הנסיגה מהגולן, בעת המו"מ להסדר עם סוריה, לצד יו"ר ועד יישובי הגולן וראשי המועצות. הוא היה ממעצבי הדרך של המאבק – מאבק דמוקרטי, על פי חוק, יצירתי ונחוש. הוא יזם את שביתת הרעב בגמלא ועמד בראשה. במשך 19 יום יהודה וחבריו שבתו רעב. רבע מיליון אזרחים עלו לגמלא להביע הזדהות עם המאבק.

במסגרת המאבק הקים יהודה את תנועת "רמה לישראל" ואח"כ את תנועת "הדרך השלישית" ויזם את הפיכתה למפלגה. הוא ויתר על תפקיד היו"ר והציע אותו לקהלני, וכמספר 2 נבחר לכנסת ה-14. כיהן כחבר פעיל בוועדת הכספים ובוועדות נוספות וקידם יוזמות שונות בתחומים חברתיים, כלכליים ומדיניים. הצלחתו הגדולה היא "חוק שריון הגולן", ובעקבותיו – חוק יסוד משאל עם, שאותו המשיך לדחוף במשך השנים שלאחר כהונתו בכנסת, עד קבלתו הסופית.

לאחר שירותו בכנסת והמאבק על הגולן, עמד במשך שנים בראש היחידה האסטרטגית של הגולן, והוביל יוזמות רבות בתחום הרחבת היישובים, מיתוג הגולן, השכלה גבוהה, חינוך, הכנסת היי-טק לכפרים הדרוזים ועוד.

גם היום, בגיל 83 בקירוב, יהודה הראל מעורב מאוד בנושאים רבים בגולן ובגליל המזרחי, ובהם הקמת אוניברסיטה, חינוך חדשני, מיתוג הפריפריה, הכנסת תעשיית היי-טק לכפרים הדרוזים ותהליכי צמיחה ושינוי בקיבוצו, מרום גולן.

הראל נשוי לציפקה, אב לחמישה ילדים (שמתוכם ארבעה ממשיכים את דרכו במרום גולן) וסב ל-16 נכדים.