דרך הטבע בשלטון פרלמנטרי היא שרצון העם מיוצג על ידי הקואליציה שמרכזת סביבה מפלגת השלטון. מרכזת מלשון מרכז. המפלגה המרכזית בוחרת שותפים שאפשר לתאר כ"מקיפים" אותה אידאולוגית, ולכל אחד נקודת השקה וחפיפה מכיוון אחר. האופוציזיה היא כל מה שנשאר מחוץ לאותו מעגל מרכזי. בניגוד לגוש הרציף של הקואליציה, בנויה האופוזיציה מגושי איים מנותקים שאין ביניהם כמעט שום דבר משותף פרט להתנגדות לממשלה. ככל שמתחלפת המפלגה המרכזית משתנה הרכב הקואליציה ומי שהיום בפנים יכול להיות מחר בחוץ ולהיפך. אבל לא כולם.

בימי בן גוריון, שחלקנו מתגעגעים אליהם וחלקנו חושבים שהיו מאד דומים לימינו (ולפעמים זה אותו "חלקנו"), נטבע המונח "בלי חרות ומקי". הדבר ביטא את היות הממשלה והקואליציה המרכיבה אותה כח מרכזי כאשר לקיצונים משני הצדדים, חרות מימין ומק"י משמאל, אין שום חלק בעוגה ואף לגיטימיות אין להם. שני אלה לעולם לא ישבו בקואליציה.

מאז מים רבים אבדו לים המלח ואותה "חרות" מוקצית, לא רק שהפכה למפלגת השלטון אלא ששרידיה (מבגין ומרידור ועד דוד לוי וריבלין) מסומנים כשמאלנים, ליברלים ודמוקרטים מדי. אבל לא הסחף החזק והמתמיד של המרכז ימינה הוא הבעיה. לכאורה, אותה "חרות" יכולה להיות השמאל של היום, והסיסמא החדשה תעודכן ל"בלי חרות ו…". בלי חרות ו…מי? יש בשטח לא מעט גופים קיצוניים כמו נוער הגבעות ואנשי "תג מחיר", אבל אלו בינתיים מחוץ לפרלמנט (בין היתר משום שאינם מכירים בו ואנם רוצים לקחת בו חלק. לכשיכנסו, יהפכו לחלק טבעי ממעגל השלטון). בתוך הכנסת אין היום שום מפלגה שנמצאת מימין לממשלה. כל האופוזיציה היא רק משמאל ואילו הממשלה מכילה את הכנסת עד לקצה הימני ביותר. מעבר לסמן הימני נמצא רק הגיהנום. וזאת בעיה חריפה לא פחות מהתיימנותו של המרכז. זאת התדרדרות ימינה בלי שום מעצור ושום תיקון.

הסיסמא הנכונה לימינו היא "בלי נהג ובלי מעקה בטיחות".

הצילום מתוך סרט פרסומת אפל של "אפל"

הצילום מתוך סרט פרסומת אפל של "אפל"