זה היה אולי הסוד הגלוי ביותר בהיסטוריה הצבאית של ישראל, אך הודעת דובר צה"ל אתמול (רביעי) שהסירה את הלוט מעל תקיפת צה"ל בדיר א-זור שבסוריה בליל סתווי של תחילת ספטמבר לפני עשר וחצי שנים, עדיין דרמטית.
לא רק בגלל אופי המתקן שהשמידו מטוסינו בלב המדבר הסורי – כור גרעיני שביכולתו לייצר פלוטניום, המשמש לבניית מערכת ההשמדה הנוראית ביותר שברא האדם – וגם לא רק בגלל האופן המתוחכם והמבריק שבו בוצעה התקיפה, או שילוב הכוחות והמאמצים, על פני שנים, של מאות ישראלים וישראליות נחושים ואמיצים שהבטיחו את ביטחוננו ברגע האמת. לא רק בגלל כל אלו ייחקקו אירועים אלו בהיסטוריה של עמנו.
בשנת 2007 ישראל עמדה בפני מבחן מורכב וקשה. נשק להשמדה המונית אשר מתכננים להשתמש בו כנגדנו נבנה לא רחוק מגבולנו. העניין הוא בכך ששעת המבחן הרת הגורל התרגשה עלינו כשישראל הייתה חלשה, לפחות בעיני עצמה, לפחות בעיני המנהיגות שלה.
חשוב לזכור – הידיעה הראשונית, המטרידה והלא ודאית, הרומזת על בנייתו של כור גרעיני צבאי בסוריה, מצאה את ישראל כשזו ליקקה עדיין את פצעי מלחמת לבנון השניה (יולי-אוגוסט 2006). בעת שהצמרת הישראלית התלבטה בדרכי הפעולה שלה אל מול האיום, התפרסם דוח הביניים של ועדת וינוגרד (אפריל 2007), אשר כלל ביקורת קשה וחמורה על דרכי קבלת ההחלטות בממשלה ובדרג הצבאי הבכיר.
האם נעמוד בעוד מלחמה?
גורמים עמם שוחחנו בעת האחרונה, שהיו מבין מקבלי ההחלטות באותה עת, הבהירו שהצמרת המדינית והצבאית ראתה את האפשרות כי התקיפה בסוריה תוביל למלחמה כוללת בין המדינות כאפשרות סבירה ביותר. הלך הרוח באותם ימים בקרב מקבלי ההחלטות היה כי העורף הישראלי איננו ערוך, ואולי איננו מסוגל, להתמודד עם מלחמה נוספת, בסמיכות כה גדולה למלחמת לבנון.
חולשת העורף האזרחי – אשר התבטאה במהלך מלחמת לבנון השניה בקריסת רשויות מקומיות, בחשיפה רחבה לאיום הטילים, ביכולת הולכת ופוחתת לספוג אובדן בחיי חיילים בקרב ובשבירת רקמת האמון שבין החברה האזרחית להנהגה המדינית והצבאית – כל אלו חברו גם יחד לתהייה בדבר יכולתה של ישראל לצאת למערכה, גם לנוכח איום קיומי.
אמנם אשרי אדם מפחד תמיד, ואשרי העם שמנהיגיו חוששים מהמלחמה. אולם יש מקרים בהם החרב המונחת על הצוואר מחייבת כל אומה חפצת חיים להתגונן ולתקוף. לפנינו דוגמא מובהקת להיותה של ישראל מערך כלים שלובים. חולשתה של החברה הישראלית היוותה שיקול מעכב מבחינת ההנהגה המדינית.
מחלוקת נוספת שהתקיימה בצמרת הישראלית באותה עת נגעה בשאלת ההסתמכות הישראלית על ארצות הברית. בקרב מקבלי ההחלטות היה מיעוט שגרס שישראל היא מדינה ריבונית, אשר ניצבת בפני איום קיומי, וכי זכותה, שלא לומר חובתה, להתמודד עם האיום הזה בעצמה, ככל שהיא מסוגלת לכך.
ראש הממשלה אולמרט הכריע אחרת. הוא החליט שלא להסתפק בעידכון של האמריקאים אלא לבקש מהנשיא בוש להפעיל את עצמתה של אמריקה ולהנחית מהלומה על הכור הסורי. הקבינט של בוש החליט לסרב לבקשה (גם שם היה מיעוט – דיק צ'ייני, סגן הנשיא, תמך בהתקפה). את העובדה שבוש לא הטיל וטו על תקיפה ישראלית פירש אולמרט כ"אור ירוק" או הסכמה שבשתיקה למהלך ישראלי, ובספטמבר 2007 נתן את הפקודה.
גם כאן מעניין לראות את ההערכה של מנהיגינו לעצמנו. אולמרט כאמור העדיף שלא לפעול לבד. יתכן שיש בכך חכמה מדינית ועורמה אסטרטגית. אך מה עלינו להסיק לגבי יכולותינו כמדינה עצמאית וריבונית במזרח התיכון הבוער סביבנו? מה מחזק את יכולתנו, כיום, לקבל החלטות מושכלות, אשר שמות את האינטרס הקיומי הישראלי בראש סדר העדיפויות שלנו ומשחרר אותנו ממשענת הקנה הרצוץ של מעצמות גדולות, קטנות או כאלו שיהיו גדולות שוב בעתיד?
עוצמה מנהיגותית
נקודה שלישית שהשפיעה על מערך הכוחות המורכב והמפותל באותה צומת היסטורית נוגעת לחיבור שבין המימד הפוליטי והבין אישי לבין ההנהגה המדינית. כאן אין מנוס מלקבוע כי חולשתה הפוליטית והאישית של ההנהגה המדינית בישראל השפיעה לרעה על תהליך קבלת ההחלטות. שר ביטחון שמוחלף בהודעת פקסימיליה, כאשר הוא נשלף מתוך הדיון הרגיש שבו השתתף על מנת לקרוא שפוטר על ידי יו"ר מפלגתו החדש (יוני 2007), זה ודאי איננו סממן של תהליך בריא. ודאי שגם ההתבטאות האומללה של יו"ר האופוזיציה דאז וראש הממשלה של היום, שרץ לאולפן הטלוויזיה כדי להבהיר שגם הוא ידע וגיבה על מה שאין לומר בקול רם, מעידה על עירוב נפיץ של רצון ברווחים פוליטיים קצרי טווח עם יעדים מדיניים אסטרטגיים ארוכי טווח.
יש יותר מאדם אחד מהאנשים שהיו מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות שהתרשמו שעמדתו בתהליך של שר הביטחון הנכנס, רא"ל (במיל.) אהוד ברק, נבעה מתקוותו להחליף את ראש הממשלה אולמרט. ברק דחף לדחיית המבצע, כפי שגם הוא אמר היום בגלי צה"ל. על פי ההערכות, דחיית המבצע הייתה מאפשרת לחקירות אולמרט להבשיל ולהביא להדחתו. מנגד, הצורך המבצעי המובהק, על פי הערכת כל הגורמים המקצועיים, היה ביצוע מוקדם ככל הניתן. בישראל, מבצעים מהסוג הזה נרשמים – ובצדק – על שמו של ראש הממשלה. בגין הפציץ בעיראק, אולמרט בסוריה. ברק רצה שהתיבה הזו תרשם בהיסטוריה אחרת, ותכלול את שמו.
האם ביכר ברק את האינטרס הפוליטי שלו על פני הצרכים המבצעיים, הטקטיים והאסטרטגיים של מדינת ישראל? אנחנו איננו נמצאים בנקודה ממנה נוכל לשפוט. אך יש מי שמאמין שכן, ודי בכך כדי לסדוק את רקמת האמון ההכרחית בין הציבור ומנהיגיו.
וזה המקום להגיד מילה טובה על ועדות חקירה. נהוג לראות בוועדת החקירה שקמה לאחר מבצע צבאי וכשליו (המובנים לעתים, ההכרחיים לפעמים) כמרכיב המחליש את כח עמידתנו, ומאיץ את המשפטיזציה של תהליך קבלת ההחלטות. יתכן שכך הוא הדבר, אך במקרה זה האמת היא הפוכה. על פי גורמים שונים שהיו מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות, אולמרט הפנים את לקחי מלחמת לבנון השניה ומסקנות וועדת וינוגרד. הפנמה זו הובילה אותו לניהול מפוכח, שקול, אחראי ורציני של המבצע, מתחילתו ועד סופו.
ונקודה אחרונה. לא יכולתי שלא לחשוב היום על גיבור הספר "מילכוד 22", יוסאריאן. אותו טייס אמריקאי שהוגדר כמשוגע כיוון שלא רצה להמריא עם מטוסו לקרב. "הם רוצים להרוג אותי!" קבע. "אבל הם רוצים להרוג את כולם, לא רק אותך", ענו לו השפויים-כביכול. יש רגעים שבהם הכללי נהיה מאוד אישי.
ולכן בנקודת הזמן הזו חשוב לי להזכיר את האנשים – הצמרת המדינית, המצביאים, קהילת המודיעין, הטייסים, הלוחמים ודאי כמה עשרות או אולי מאות איש ואישה אמיצים – שהצילו את חיי וגם לומר, לכולם, תודה. כן, הם הצילו את חיינו, כמובן, וכשבטחון האומה היה מונח על הכף הם נחלצו ופעלו למען המדינה. אבל היום אני מרגיש באופן אישי ביותר – יש מי שרוצה לפגוע בנו, אך יש גם מי שמגן עלי, על הקרובים לי, עלינו. אשרינו.
